מה סוד הקסם של המונוגמיה?

אם בני האדם מונוגמים או לא זו שאלה שעלתה בעבר, נבחנה מהרבה זוויות ונשארה שאלה פתוחה. זה נוגד את הטבע לכאורה וזה הטבע. קצת כמו לשאול אם יש אלוהים, אם התנ"ך אמיתי. אני לא חושב שמישהו יופתע לשמוע שג'יי.קיי רולינג עדיין לא עקפה במספר העוקבים. והמציאות חזקה יותר מה"אמת" החזקה יותר שהיא בעצם נקודת המוצא. תקראו לזה המצאה של האדם, תגידו שככה ברא השם יברך. אבל זו התודעה נקודה.
לכאורה. כי הנה בעידן הזה קיימות המון גרסאות חדשות, שוברות מוסכמות, ששואפות לתפוס מרובה ובכל זאת לתפוס. ואנשים די הולכים לכיוון.. ואלה שלא, אם האתר הזה מדגם מייצג, מעטים מהם שחיים בhappily ever after. ואני שואל את עצמי אז מה בעצם הסוד שלה? מה המהות? למה לבחור רק אחד? למי זה מתאים? זה עניין של אופי? של אינטרקציה בין שני אנשים? של זמן? מה האבולוציה שלה? היא באמת המפתח לאושר?

אם מפרקים את המילה : מונו-אחד, גמיה-נישואים. עכשיו די ברור למה היסטורית נועדו הנישואים. רק שבתרבות של היום מי מחכה לזה. מה שעלול ליצור כאוס.
מפאת גילי, עברתי כמה מערכות יחסים. נישואים תמיד נראו לי כמו משהו שיבוא כשארצה ילדים. התבגרתי ואני מבין שאני נע בין התחושה שאני לא רוצה אותם, ללא קיימת האישה שתגרום לי לרצות. מה שגרם לי להרהר קצת בנושא. אני אוהב להיות בזוגיות, אוהב את הביחד. עד ש.. אני לא "בוגד" במובן הפשוט של המושג. אבל לאט לאט מחפש יותר פינות שקטות לעצמי, תחושות של מיצוי והימאסות עולות באוויר ומגיעה נקודה שממנה אני לא מצליח להתמסר יותר ומספיק שאני רואה משהו קטן שלא מוצא חן בעיניי או לא מרגיש טוב, תופס טרמפ ומסיים את הקשר. זה לא תלוי בזמן, זה יכול להיות כמה חודשים, שנה שנתיים ואפילו הייתה אחת של 5.
אני מגדיר את עצמי אדם די פשוט, לא צריך יותר מדי, ונהנה ממה שיש. הבעיה קורת כשהתאווה לחופש, לזריקה הזאת שאתה לא חייב כלום לאפאחד, הרצון לשקט שלך ולזה שבאלך להרים ידיים ולא להתחשב, גדלה. אבל, טובים השניים מן האחד, ומודה שאני נהנה מהזמינות של הפסיליטיז ואני רואה את עצמי חי בקשר כזה. הבעיה שאולי זה לא שווה את סך החוויה? ואולי לא לגמרי פיצחתי את המהות של המונוגמיה ובגלל זה קשה לי להתמסר ולהתחייב באמת עד הסוף למישהי? אולי זו הסיבה שאני מסיים קשרים? או שלדעתכם יש משהו אחר שאני מפספס?

אשמח לשמוע אם יש פה אנשים שחשבו על זה פעם ומה דעותיכם.
המשך יום טוב לכולם!