ביקשתי פסיכיאטר כדי להתגבר על הדיכאון ולמרפאה לא אכפת

היי, אני לא בטוחה מה לשאול ומה לחפש, אני צריכה עזרה אבל לא בטוחה איזו.
אני מתמודדת עם דיכאון כבר כמה שנים, בערך משנת 2015. בזמנים אלו זה היה פחות גרוע לעומת החוזק שלו כיום. היום אני אדם אחר בגללו, הדיכאון הזה הוציא ממני את האישיות שלי ואת כל מי שהייתי.
בכנות, כיום אני לא מפחדת ממוות, אני לא מפחדת מכאב, לא אכפת לי יותר מדי מהסביבה שלי יותר ומהמון דברים. אני אוכלת יותר מדי בלי לשים על המשקל שלי, אני הולכת לישון ב-4 לפנות בוקר וקמה ב-2 בצהריים אם אין לי עבודה, ובמידה וכן, אני הולכת ומתפקדת על הפנים ועייפה למהלך כל המשמרת.
לאחרונה גם נפלה עליי האחראיות לשלם שכר דירה עם אמי בסביבות 2,000 שח, בעוד שאני מרוויחה רק 2300 בחודש וכל האחראיות הזאת מפחידה אותי וזה כאילו בית שלם מסתמך על העזרה שלי ואם אתפטר או אפוטר (ממקום העבודה שגם כך לא טוב לי בו), אני אדפוק את המשפחה.
למרות זאת ולמרות הדאגה שלי למשפחה, זה אולי יישמע מפתיע שאני עדיין מרגישה חוסר פחד ממוות. אני לא פוגעת בעצמי, אין בזה טעם לדעתי אבל אני כל יום קמה והולכת לישון עם הרצון למות. וזאת כבר לא בדיחה, זאת לא מחשבה שבאה והולכת, היא מתעלקת עליי בכל יום, בכל שעה ובכנות אני מרגישה שעוד יום שעובר אני רק מתקרבת יותר ויותר אל מותי.
אני מודעת למצב שלי, אני יודעת מה החומרה, וביקשתי, התחננתי אפילו בפני המרפאה שלי לקבל הפנייה לפסיכיאטר.
המרפאה הפסיכיאטרית לא התקשרה שבועיים מאז הבקשה ולא אמרה למתי התור יהיה אז ביררתי והם קבעו לי ב...ינואר, כשציינתי שזה דחוף לי ושאני זקוקה לזה בהקדם האפשרי, שרע לי ושאני לא מתפקדת כמו בת אדם יותר.
וכל מה שהם אמרו שבאפשרותם לעשות זה להעביר את התור שלי אם למטופל אחר יתבטל. זה יכול לקחת בדיוק אותו הזמן.
אז אמרתי את זה למרפאה שלי, אמרתי להם שאני לא יכולה לחכות חצי שנה. אז הומלץ לי ללכת לפסיכיאטריה בתל השומר בשיבא במקום הפסיכיאטריה של כללית. וצריך גם לשם כמובן הפניה, רק ש...ביקשתי, והמרפאה שלי אמרה שזה ייקח די זמן להכין את הפנייה והיום כבר עברו שבועיים ללא ההפנייה הזאת, ללא היכולת להשיג עזרה. וזה עלול להישמע כקצת זמן אבל בישבילי כל יום הוא אבל, אני מחכה שמשהו ייקח אותי מפה וכבר מאבדת את מה שייחד אותי, את האמפתיה שלי כלפי אנשים, את השמחה שלי ואת הרצון להתעסק בדברים. אז זה יכול לקחת עוד ועוד ועוד זמן, אבל בסופו של דבר אני נופלת מהר ומאבדת את עצמי. אין לי חברים לדבר איתם על זה, ואם היו, לא הייתי משתפת כדי שלא יברחו כמו השאר.
אמא שלי יודעת שיש לי דיכאון אבל מתמודדת בעצמה עם שלה ואומרת לי בפרצוף שגם לה רע ושאין מה לעשות,
ואבא שלי? הוא לא בחיי יותר, הוא בחר לא לדבר איתי לפני כמעט שנה.
אז אני לבד בזה, אני לבד בעולם כולו. אני רוצה פסיכיאטר לא כדי לדבר ולפרוק, אלא לינטול כדורים כדי לא למות מוקדם מדי, כדי אולי להצליח לרצות לעבוד ולחסוך, להצליח להתחבר לאנשים, להתאהב ולהצליח להתגבר על החרדות שלי והשריטות שלי. אבל הנה, ביקשתי עזרה לשם שינוי, בפעם הראשונה בחיי קיבלתי את זה שאני צריכה טיפול נפשי דחוף. אבל נראה שעד שלא אפגע בעצמי בחומרה, המרפאה לא תפנה אותי לפסיכיאטר ושאני לא מספיק חשובה. בימים האלה שחיכיתי הייתי יכולה כבר לא להיות פה.
אז אני פשוט לא יודעת מה לעשות
לאט לאט לא נהיה לי אכפת מדבר, לא מסביבתי ולא מעצמי.