מע' יחסים מוזנחת והעתיד לא ברור, לא יודעת מה לעשות

אני ובן זוג שלי כבר שנתיים ביחד. אני מכירה אותו מאז שהוא סטודנט, לא הכרתי אותו לפני. אני מרגישה שממש קשה לו לשלב את הזוגיות עם התואר העמוס. הוא לומד במוסד אחר ממני, ש-אגב, כששאלתי אותו אם היה משנה את המוסד, אילולא היה יודע שנכיר זה את זה, אמר שלא בטענה שבמוסד שהוא לומד בו יש את ההתמחויות הכי טובות. בסדר, החלטתי להתאזר בסובלנות.
חשוב להגיד לי קשה לי בבית, אני לא רוצה לפרט יותר מדי, כי זה מאוד רגיש בשבילי. אבל יש המון התקפי עצבים מצד אחד ההורים שלי, וזה לא מצב שאני יכולה להמשיך להיות בו, אני מאוד רוצה לצאת מהבית למקום רגוע. אני חוששת לשקוע ולהישאב לתוך דיכאון. כל הזמן אמרתי לעצמי שזאת רק תקופה קשה ובסוף זה יעבור ונוכל להתחיל חיים משותפים ביחד. אבל, זה ממש קשה לי. הזוגיות ממש מוזנחת, אנחנו לא נגור ביחד, כי הוא טרוד בלימודים וטוען שמעבר הדירה לא מתאים לו - לא יכול לשלב עבודה, הצעתי שאני אשלם הכל העיקר שנעבור למקום מבטחים בשבילי, טוען שזה יחריב לו את הלימודים. בנוסף, אנחנו בכלל לא מדברים כל התקופת מבחנים, אולי כמה הודעות עלובות בוואטספ, בכלל לא מתקשרים זה עם זה- אני יודעת שגם לי יש חלק בזה. אני מבינה גם את הצד שלו, אני הרי גם סטודנטית ויש לי גם תואר מאוד עמוס, יש לי 12 קורסים בסמסטר אחד. אבל נמאס לי כל הזמן להצדיק את הלימודים, בכמה שהקשר קר ומנוכר, בכמה שהקשר תקוע ולא מתקדם לשום מקום. להצדיק את הלימודים האלה, על חשבון הרצונות והשאיפות שלי. אני מיואשת כבר. גם במהלך הסמסטר הוא כל הזמן קבע לי כללים איך להתנהג כדי שלא אפריע לו ללמוד, אני מבינה שזה נעשה מתוך מטרה שהוא יצליח והכל - אבל זה מגיע למצב שאני כל הזמן מרגישה מטרד ביחסים, שאני צריכה לפחד מהצל שלי, שחלילה לא אוציא אותו מריכוז ואז בגללי יילך לו רע במבחן. בתקופת הקורונה יצא שהיינו המון ביחד, כל הזמן היה אווירה לחוצה של לימודים, הצעתי לו לעשות משו בשביל הכיף, וזה הרגיש שאני לוחצת עליו לעשות דברים וגונבת מהזמן שלו, שוב פעם הרגשתי מטרד. לטענתו הוא לא לחוץ, פשוט נחוש להצליח. בפועל, אני מרגישה מועקה גדולה ובדידות בזוגיות הזאת. הוא לא שם בשבילי. מרגישה גם שהרומנטיקה מתה בקשר (לא שזה מפתיע כשאנחנו בקושי מדברים זה עם זה) התקשורת מקרטעת ביחסים, הוא לא מבין אפילו את החומרה כמה קשה לי. ניסיתי לדבר איתו על זה, אבל הוא מתבאס ואין לו באמת פיתרון להציע לי. אני צריכה להתאפק עוד שנה ככה? בתקווה שמשו ישתנה?