מעולם לא הייתי במערכת יחסים ואין לי הסבר למה. מה לעשות?

טוב, אני הולך קצת לשפוך את הלב. זה יהיה ארוך - רא הוזהרתם.

כבר מאז שהייתי נער מתבגר חשבתי על זוגיות, על אהבה, על משפחה ועל ילדים. אני כבר בן 34 ומעולם לא הייתי במערכת יחסים עם בחורה. מעולם לא הייתי אינטימי עם בחורה ואני לא מדבר רק על סקס - אפילו לא נשיקה, או חיבוק או החזקת ידיים.

אני לא ביישן או חולה נפש או מוזר(מדי). אני אמנם לא חתיך הורס אבל אני גם לא הגיבן מנוטרדאם ולפחות אני מתאמן ועושה כושר ומנסה להכין לימונדה מהלימונים שנולדתי איתם.
אני לא סמרטוט או איזה אדם חסר כיוון. הייתי לוחם בצבא, אני מהנדס במקצועי ורוצה לחשוב שאני אדם אינטיליגנטי ועם שאיפות. אני מנסה להיות אדם אדיב ומתחשב.

על הנייר אני לא נשמע כמו אדם יוצא דופן במיוחד, אז למה אני נכשל פעם אחר פעם כבר יותר מעשור במציאת בת זוג?
אני מתחיל עם בנות ומדי פעם מקבל מספר טלפון, אבל מעולם לא יצאתי עם אותה בחורה יותר מפעמיים. זה תמיד נגמר בשיחת טלפון של "אתה מאוד נחמד אבל..." ואז היא שולפת איזה תירוץ אקראי מהמאגר הבינלאומי של נשים שלא נעים להן להגיד מה הן באמת לא אהבו אצלך.

מה בדיוק קורה בדייטים האלה? כמה כבר יכול לקרות בדייט אחד שתיים? האם אני עד כדי כך משעמם/מכוער/זיין שכל? אני באמת לא יודע. ולא, אין לי מצידי איזה סטנדרטים מטורפים שאני פוסל בחורות על ימין ועל שמאל.

ניסיתי להכיר בחורות בכל צורה אפשרית. בין אם זה פגישה דרך חברים, בלימודים, בעבודה, באתרי היכרויות. זה רק נהיה גרוע יותר מפעם לפעם - כישלון אחר כישלון.
אין לי איך להבהיר לכם, קוראים יקרים, את התסכול, הכעס, הבושה, את ההרגשה שאני האדם הכי עלוב ופתאטי עלי האדמות, את הידיעה שאני לעולם לא אחווה את המינמום של חיבה ואינטימיות עם מישהי.

בשנתיים האחרונות המוח שלי כבר הפך לדייסה. אני רואה זוג הולך ברחוב ומחזיק ידיים ואני מרגיש את הנשימה שלי נעתקת. זה מטמטם אותי שיש ילדים חצי מהגיל שלי שחוו דברים שאני רק מפנטז עליהם. כשהייתי רואה בפייסבוק או משהו שאיזה בחורה מספרת על הבן זוג שלה וכמה שהיא מאוהבת בו כו' אני רוצה לקבור את עצמי באדמה. כל מה שעובר לי בראש זה שלעולם לא תהיה בחורה שתגיד עלי דברים כאלו.

קשה לי להיות ליד החברים שלי וליד אחי הגדול. כולם כבר נשואים עם ילדים וזה רק גורם לי לחשוב מה לא בסדר איתי שאני ככה לבד. זה כל כך קיצוני ולא נורמלי.
כשאנשים בעבודה מתחילים מדברים על "הכרתי את בעלי פה" ו "הלכתי עם אשתי לכאן" אני קם ויוצא מהחדר כי אני פשוט מתחיל להיות מדוכא.

רוצים דוגמה לכמה כבר נדפק לי השכל? לא מזמן הגיעה לעבודה שלי בחורה חדשה. הייתה גם מהנדסת, חמודה ונראית טוב. התחלתי "לרקום מזימות" איך אני אמצא תירוץ לדבר איתה ולהתגלגל משם. אחרי יום-יומיים במקרה שמעתי שיש לה חבר. הרגשתי את החזה שלי מתכווץ, לא אכלתי שום דבר באותו יום ולא הוצאתי מילה בהמשך היום בעבודה. בנסיעה הביתה עלו לי דמעות והייתי צריך לעצור בצד בשביל לא לעשות תאונה. כל זה על בחורה שהכרתי יום וחצי דיברתי איתה שני משפטים. פאטתי.

אין לי כבר עם מי לדבר או מה לעשות. לא נפגשתי עם חברים או משפחה כבר יותר משנה. אנשים זורקים לי כל הזמן את המשפט הזה ש "נו אל תדאג אתה תמצא מישהי" מלווה בהינף יד כאילו זה הדבר הכי טריוואלי בעולם. אתם יודעים, המשפט הזה סבבה לומר אותו לבחור בן 20 אבל לא למישהו כמוני. משפטים כאלה רק גורמים לי להרגיש יותר רע כי זה גורם עוד יותר לחשוב מה לא בסדר איתי - הרי כולם כל כך *בטוחים* שזה אמור להסתדר. חרטה.

אני יכול לכתוב עוד ועוד ועוד אבל אני מניח שאיבדתי כבר את רוב הקוראים גם ככה בשלב הזה. בכל מקרה, אני לא יודע מה בכלל אני מצפה שמישהו יגיד לי. רק רציתי לכתוב.