מחשבות על התאבדות

אהלן, אני ליאור (שם בדוי) בן 23

קשה לי, כואב לי כל הזמן, הכל נראה לי עצוב הכל נראה לי אפור, יש לי את המועקה הזו כבר כמה שנים, זאתי שנמצאת שם ואוכלת אותך בכל רגע שמח, זאתי שאין לך מה לעשות איתה חוץ מלדעת שהיא שם ושאין איך לעצור את הסבל פשוט לחכות שיעבור... והוא לא עובר.

עשיתי המון בחיים יחסית לגיל שלי, על הנייר אני בחור מאוד מוצלח, יש לי תואר ראשון כבר ואני מרוויח הרבה כסף, אני אפילו בחור שנראה מאוד טוב: שוב, על הנייר.
בתוך תוכי אני לא מאמין בכל זה, אני כל היום מתעסק בזה: מה אמרתי, איך אני נראה, איך אני לא מספיק טוב לכלום, כל דבר שאני עושה אני מרגיש שאני אפס מאופס, כל שגיאה קטנה אוכלת לי תמוח.. אני לא מצליח לתפקד המון פעמים כי אני כבר מאמין ופוחד שאפשל עוד לפני שניסיתי.

אני מת מפחד, מת מפחד מהעתיד, מת מפחד ממה יהיה איתי, מת מפחד מהכאב שעוד יבוא... מת מפחד שאשאר לבד ולא אמצא מישהו שיאהב אותי, שלא אהיה מוצלח כמו שאני רוצה להיות.

היה לי אהבה מאוד גדולה בחיים, זוגיות של שנתיים, בחור מדהים, היחיד במשך כל חיי שהצלחתי לאהוב, היחיד במשך כל חיי הרגשתי שבאמת רוצה אותי, מכף רגל ועד ראש, רוצה שאהיה הבחור בשבילו עד הסוף המר. אך הוא ברח לי, עזב אותי ובשניה אחת הפך אותי מ"האחד" שלו, זה שאוהבים יותר מכולם ורוצים להיות בחברתו, לכלום, אחד שאפילו לא חושבים לשאול לשלומו מדי פעם, זה הכי כואב לי.
כהומו אני לא מאמין שאוכל למצוא את אותם חלומות שהיו לי עם אותו בחור עם בחורים אחרים, לא אוכל למצוא עוד מישהו שארגיש שלם ככה איתו וגם אצליח לאהוב אותו ולקוות לזוגיות וילדים..
אני לא עיוור אני מאוד כנה עם עצמי ועם העולם ואני רואה את עולם ההומואים ואיך שאנשים נותרים לבד.

לאחרונה כל הזמן באים לי מחשבות על לעשות מעשה, אני מרגיש שהכאב והמועקה הזו לא שווה את החיים, אין לי כבר תקווה לעתיד, אני לא מאמין בעתיד ויותר מזה, אני פוחד מהעתיד.. אני באמת לא רואה את הכאב הזה עובר..
כל יום אני רק נפגע מאנשים ואני רק נפגע מעצמי ....
בנתיים אני לא חושב שאעז לעשות מעשה, אני פחדן, אפילו בזה אני אפס מאופס... אבל אולי זה משהו שיבנה עם הזמן ועם המחשבות
איפשהו אני כן רוצה לחיות, אני רוצה שיעזרו לי שלא אגיע למצב הזה שאעיז להרוג את עצמי ומצד שני איפשהו אני אשמח להעז ולסיים את החיים חסרי המשמעות האלו..

אשמח לתגובות..