נפרדתי מהבן זוג שלי אחרי 3.5 שני, אני בן אדם רע ואני מרגישה שעשיתי לו טובה

הקדמה, אני והוא ביחד מאז שאני בת 15 והוא 17, היום אני בת כמעט 19 והיינו ביחד שלוש וחצי שנים . בתחילת הזוגיות זה היה כמו בסרטים, אהבנו אחד את השנייה בלי גבולות לא התווכחנו על כלום, כל דבר שעשינו ביחד היה כל כך כיף וממלא באושר. ואהבנו ואנחנו עדיין אוהבים אחד את השנייה מאוד.
היה לנו קשר אינטנסיבי של לישון ולהיות כל יום ביחד במשך שלוש וחצי שנים, ולפני שאתם מרימים גבה, שנינו אהבנו את זה ובחרנו את זה ולרגע לא הרגשנו שזה מתוך הרגל, פשוט באמת כל כך אהבנו אחד את השנייה שזה מה שרצינו שיקרה וזה היה טוב לשני הצדדים. אבל, בגלל שאני באמת כל כך אוהבת אותו ורוצה להיות רק איתו, הרשיתי לעצמי לוותר על עצמי בתור אינדבדואלית, איכשהו איבדתי 90% מהקשרים החברתיים שלי עד שהרגשתי שממש אין לי אף אחד חוץ ממנו (והוא, בגלל שהוא אדם כל כך טוב תמיד דאג למלא את החסר וגרם לי להרגיש נאהבת) אז הרשיתי לעצמי, עם כמה שזה הפריע לי, פשוט לוותר על חיי חברה כי הרגשתי שהוא הדבר היחיד שחשוב לי בעולם, וגם כשניסיתי להיפגש עם אנשים שהם לא הוא תמיד רק חשבתי מתי אני אוכל לחזור להיות איתו, הוא באמת תמיד עשה ויעשה בשבילי הכל, יש לי חרדת נהיגה ואני לא נוהגת מחוץ לגבולות השכונה שלי והאזור והוא, בזכות הלב הטוב שלו מוכן להסיע אותי לכל מקום שאני רק ארצה, אז גם וויתרתי על הנהיגה ובחרתי לא להתמודד עם זה, בשלב מסויים בגלל שישנו כל יום ביחד גם היה לי קשה לישון בלעדיו ופשוט נגיד אם הוא היה נפגש עם חברים עד מאוחר אני מסוגלת להישאר ערה עד 4 לפנות בוקר ולחכות לו העיקר שנקבע (ולא כי הוא מבקש, כי אני רוצה) ובאופן כללי וויתרתי על לפתח תחומי עניין משל עצמי כי נכנעתי לנוחות שהייתה לי איתו ולזה שתמיד יש לי מישהו גם סתם לשבת איתו בבית

בשורה התחתונה בנושא הזה אני מרגישה שלא פיתחתי את עצמי ולא התבגרתי מספיק בתור בן אדם בפני עצמי. ובגלל זה גם נהיו לנו חוסרים בזוגיות, אני רבתי איתו בגלל הנושאים האלו מלא למרות שזו לא אשמתו בשום צורה ואני מרשה לעצמי לדבר אליו בצורה מזעזעת (קללות וצרחות) והוא תמיד שותק ולא מגיב ואני כמו שטן רק ממשיכה להוריד ממנו ולקרוא לו אפס, לא פעם ולא פעמיים זה קרה.
ובאופן כללי אני בזמן האחרון (כמה חודשים אחרונים) כבר הייתי רבה איתו בתדירות הרבה יותר גבוהה מהרגיל ופשוט כל פעם מחדש הייתי מתעצבנת עליו על שטויות ומקללת אותו ואני חושבת שזה מאוד נובע מתות כעס שלי על עצמי על כל מה שתיארתי בהתחלה אבל אני העדפתי להגיד לעצמי שזה באשמתו במקום להתמודד ולכן הייתי רבה איתו מלא.
אז הגעתי למסקנה שעם כל הטוב שאני עושה לו, אני עושה לו המון רע ואני חושבת שגם בפרידה הזו אני עושה לו סוג של טובה, כי אני יודעת שהוא מחליק על כל הדברים הרעים שאני עושה לו כי הוא אוהב אותי כמו שהוא אוהב אותי.
והדבר האחרון, כבר תקופה ארוכה יחסית שאנחנו בקושי שוכבים, ושלא תבינו לא נכון בשנתיים הראשונות שלנו היינו שוכבים מלא ואפילו הייתי יוזמת יותר ממנו, אבל מאז זה פשוט ירד בהדרגה (בזמן שהקשר עצמו התחיל להדרדר) עד שבכמה חודשים האחרונים בקושי שכבנו. אני באמת נמשכת אליו, הוא חתיך ויש לו גם שואו טוב, מתלבש יותר טוב מכל מי שאי פעם פגשתי (וגם הסביבה אומרת את זה) תמיד מריח טוב ונקי
ויש לו אופי באמת מלא בטוב לב

וזה קורע אותי כי הוא שם לב שאני פשוט לא רוצה לשכב איתו, כל פעם שאנחנו מתחילים אני עוצרת אותו, אומרת שאני לא רוצה, והוא תמיד מבין אבל אני רואה כמה הוא נעלב , מעבר ליצר המיני שאני לא מספקת לו, שזה כן משהו שהוא חלק מזוגיות, אני בטוחה שזה פוגע כש*חברה שלך* פשוט לא שוכבת איתך ולא רוצה לשכב איתך ומראה את זה, אני כן נמשכת אליו אבל כנראה שבגלל ההדרדרות בקשר נוצר לי מחסום רגשי ולא משנה כמה דיברנו על זה וניסינו לעבוד על זה זה לא עוזר, זה פשוט לא כיף לי כמו פעם. ואני חושבת שזה גם לא פייר בשבילו שחברה שלו לא שוכבת איתו. אולי זה נובע מתוך מקום גם שאני מפחדת שאני ״מפספסת״ את שנות הנעורים שלי, כי כל מה שנערות בגילי עשו אני דילגתי, בחיים לא הלכתי למסיבות ומועדונים ובאופן כללי לא חוויתי יותר מידיי כי אני איתו, ושלא תבינו לא נכון אני אעדיף אותו על כל מסיבה ומועדון אבל אני גם קצת מפחדת בגיל 25 להסתכל אחורה ולהרגיש שפספסתי שלב שלם בחיים שלי.

ואז, לפני שבוע, היו לנו כמה שבועות ממש מתוחים שבהם רבנו כמה פעמים ריבים שפשוט אחריהם לא דיברנו יום (משהו שבחיים לא קורה, אם אנחנו רבים אנחנו משלימים תוך שעתיים שלוש וגם אין אגו בזוגיות שלנו)
עד שבערב של הסילבסטר קרתה תקרית שהציתה ריב מטורף, בחיים הוא לא צעק עליי כמו שהוא צעק עליי אז, ואז הבנתי כמה הוא באמת אגר וכמה הוא פגוע ממני. הלכתי הביתה ולא דיברנו כמה ימים עד שהוא כתב לי אם אני חושבת שעשינו את הדבר הנכון, אמרתי לו שאני חושבת כדי שהזוגיות שלנו באמת תצליח גם לטווח ארוח אני חייבת להתבגר ולהיות קצת לבד. והוא הסכים איתי ונפרדנו בצורה יפה ואמרנו שמה שצריך לקרות בעתיד יקרה, אבל האמת היא, אני שבורה, אני יודעת שזה הדבר הנכון לעשות אבל אני פשוט לא רואה אותנו חוזרים הפעם, אני חושבת שתהליך הזה של ההתבגרות שאני צריכה הוא ארוך כולל כמה חודשים ואולי גם אני אחווה בו (עוד כמה חודשים לא בזמן הקרוב) דברים עם בנים אחרים ואני יודעת שאם זה יקרה אין מצב שנחזור. אני פשוט לא רואה את עצמי חוזרת אליו או אותו חוזר אליי עוד כמה חודשים, אני מרגישה שהכל נעלם בפתאומיות ואני בחיים לא אמצא מישהו טוב כמוהו, שמכבד אותי דואג לי אוהב אותי בלי תנאים ושכל המשפחה והחברים שלו אוהבים אותי. אני מרגישה פספוס, כאילו יש לי יהלום בידיים ואני מוותרת עליו כי אני מבולבלת עכשיו ושאני עושה טעות, אני עוד לא מוכנה לוותר עליו, הוא חסר לי כל יום מחדש וזה קורע אותי, אני יודעת שהזמן מעביר הכל אבל אני לא יודעת אם עשינו את הדבר הנכון כי למרות כל החוסרים היה לנו גם מלא טוב והמון אהבה והמון פלוסים
אנחנו אוהבים אחד את השניה בלי גבול ודואגים להגיד את זה תמיד, עושים הכל יחד, נהנים מכל שנייה ביחד, יש לנו מלא תלומי עניין משותפים, אנחנו החברים הכי טובים אחד של השניה, המשפחות שלנו מאוד אוהבות את שנינו , הוא הבן אדם הכי טוב לב שהכרחתי והוא ״סבל״ אותי יותר ממה שכל בן אדם אחר אי פעם יסבול, ואני באמת מאמינה שהוא אהב אותי יותר ממה שיאהבו אותי איי פעם.
תודה למי שנשאר עד לפה ואשמח לשמוע מה דעתכם