התגייסתי. מבואסת מהשירות הצבאי שלי

היי.
אני מבואסת ממש.
התגייסתי בספטמבר לחיל משאבי האנוש.
עברתי קורס ממש קצר. ואחכ כל החיילים שהיו אותי בטירונות התפזרו בבסיסים. הטירונות לא הייתה משמעותית בשבילי כי היא הייתה ממש קצרה ולא הכרתי שם מספיק זמן אנשים כדי להתחבר אליהם. ועכשיו אני בסדיר והתפקיד משעמם. פשוט משעמם. משימות סתמיות ולא מעניינות. דבר נוסף זה שמציק לי מצד אחד שזה יומיות. כל יום אנחנו מסיימים באיזה שלוש ארבע - ושום קשרים חברתיים לא נרקמים שם. מצד אחד אני מעדיפה לצאת מוקדם כל יום - כי ממילא זה חרא תפקיד ולא הייתי רוצה לשרת בבסיס סגור בתפקיד הזה, אבל מצד שני - רצתי חוויה צבאית, רציתי להשיג חברים ״לחיים״ כמו שאומרים מהשירות שלי, וזה לא אפשרי להשיג חברים כאלו בבסיס כזה. וזה לא עניין של גישה - זה לא אפשרי. זה בסיס פתוח, והאנשים שאיתי אפשר לומר שהם חברים לעבודה. ואתם יודעים מה - גם אם נפגש בסופשים וכדומה - אחרי הצבא הקשרים ידעכו ויתרחקו. כי כל אחד ימשיך במסלול חיו ויכיר אנשים חדשים. אז נכון. זה נחמד שיש אנשים שאפשר להיפגש איתם וכמובן שיכול להיות במקרה נדיר מאוד שיצא איזה קשר טוב עם מישהו משם שבאמת ימשיך לאורך שנים, אבל כנראה שלא. ומבחינה פסיכולוגית זה מעצבן אותי. זה לא כמו בסיס סגור שאנשים תקועים בתחת אחד של השני. וצריכים לסבול אחד מהשני ולהתמודד עם קשיים.
אבל כמו שאמרתי לא בא לי לבקש לעבור לבסיס סגור בתפקיד הזה כי אני פשוט אסבול שם. קשה לי ממילא עם התפקיד הזה ואני מרגישה שהימים חולפים לי מול העיניים בלי שאני עושה משהו מועיל. (עכשיו בסגר אני אפילו מקבלת ימי חופש על חשבון הצבא - תפקיד לא חיוני.. - שכמובן זה כיף לי אבל זה מעצבן אולי יחד עם זאת).
ואני מעריכה את הזמן שלי, וכשאני מרגישה שאני עושה דברים מטומטמים וחסרי תועלת. זה מעצבן אותי.
אני רוצה לעבור תפקיד, רציתי בכלל להיות בחיל המודיעין. אבל זה כבר לא יקרה. כי צהל פספס אותי כמו רבים אחרים וטובים. וזה מבאס אותי. רציתי שהשירות שלי ייראה שונה. החווית בית ספר לא הייתה טובה עבורי ורציתי כל כך שהשירות יהיה איזו חוויה מתקנת עבורי. ותאמינו לי אני מנסה כל יום מחדש לבוא עם גישה חיובית , אבל כשאני שם ומבקשים ממני לעשות דבר סתמי וחסר חשיבות זה מעצבן אותי ונהרס לי המצב רוח. וכן, לא בא לי שככה השירות שלי ייראה. אני לא יודעת מה לעשות. אני רוצה לעבור תפקיד אבל אני יודעת שהסיכויים שיעבירו אותי הם קלושים. ברור שעדיף לנסות מאשר כלום. אבל באמת אני מיואשת. רציתי תפקיד שיתרום לי ויחד עם זאת אני אתרום למערכת מהיכולות שלי - כי אני יודעת שיש לי הרבה מה להביא ואני כרגע נמצאת בתפקיד פיקודתי וגרוע. גם התחבורה הציבורית מעצבנת אותי - אני צריכה לקחת 2-3 אוטובוסים לכל כיוון. אין לי שום נקודת נחת שאני אומרת ״לפחות את זה יש לי..״.. אין שום דבר שגורם לי לכיף. זו תפקיד משעמם שהבדל בינו לבין עבודה זה שאני לא מרוויחה עלייה כסף. זה מדכדך אותי ממש.
ואת האמת אני אומרת
ובאמירה נוספת אני רוצה להגיד.
מעצבן אותי ההבדל שקיים בין הצבא
שיש אנשים שזוכים לשירות מעניין - עושים קורסים - מקבלים כלים לחיים, ואחרים - עושים תפקידים משעממים שלא תורמים להם בכלום. או נמצאים בשטח (לוחמים) ומבזבזים את הזמן על שמירות. המערכת הזו כל כך לא שוויונית שזה מעצבן. צהל כבר לא צבא העם.