נותנת הסברים לאחרים. מה לעשות?

שלום לכם.
יש משהו שקצת מעיק עליי ולא נוח לי. אני מרגישה שאני צריכה תמיד לתת הסברים לאנשים מסביבי. בני זוג, חברים קרובים, משפחה ואפילו לבן אדם שהכרתי לפני דקה. למה אני רווקה? למה נפרדתי ממנו? למה אין לי ילדים? למה אני עובדת או לא עובדת? למה אני גרה בעיר או קיבוץ, למה אני שותה ומעשנת לפעמים? למה עשיתי ואמרתי משהו? ועוד הרבה דברים. ואז יוצא מצב לא נעים ואני מוצאת ת'עצמי מנסה להסביר וכאילו נותנת דין וחשבון במקום להגיד שזה החיים שלי ולעשות מה בא לי. או שמבקשים ממני טובות אז לא נעים לי לסרב כי אז שוב פעם אצטרך להסביר למה לא וגם בשביל לחסוך עימותים. גם קורה מצבים שאני למשל אומרת איך בא לי דבר מסוים ואז קוטעים אותי באמירה של "קודם כל שיהיה לך ככה וככה ואז תדברי". מה זה?? אסור סתם ככה לפנטז ולחלום קצת?! אני שוב מוצאת את עצמי מסבירה ואומרת שאני יודעת שזה לא יקרה ומודעת למציאות אבל מדי פעם מותר לדמיין ואז עושים לי פרצוף. ואם כבר אני כן נפתחת ואומרת מה מפריע לי אז אנשים אומרים שאני מתגוננת ואז אני צריכה להסביר שזה לא התגוננות וכך נמשך הלאה. חברים רוצים לדוגמא לצאת למסעדה מסוימת ולמרות שלא בא לי עליה אני זורמת וככה כל דבר שהם מחליטים אני בראש שלהם כביכול ומחייכת למרות שבפנים אני די מבואסת. הם "מציעים" מקום פגישה אבל יותר נכון זה כעובדה גמורה, קובעים תאריך ושעה. ואם בא לי יום אחר ושעה אחרת? למה אי אפשר לבוא לקראתי?? כשאני מנסה להגיד להם ביפה אז הם עונים שאני צריכה להתחשב בזמנים שלהם כי הם עובדים במשרה כזו או אחרת ואז הם עושים עוד דברים שחשובים להם לפי הטענה שלהם. אבל גם אני לפעמים באמצא משהו חשוב אבל עוזבת הכל כי התחייבתי למשהו להם. ואז כשפעם ב עושים מה שאני רוצה אז אומרים לי "הנה שלא תבכי שלא עושים מה שבא לך" בטון כזה כאילו עושים לי טובה ואז אני שותקת כזה ממבוכה או לא יודעת ממה. נשבעת לכם שלפעמים אני רוצה להיות כל הזמן לבד כי אני מרגישה הרבה יותר נוח ונעים עם עצמי ולא בחברת אנשים שמחפשים מה לא בסדר אצלי. אני יודעת שחלקם אוהבים אותי אבל זה מאוד מציק לי. בא לי לצעוק שזה החייםםםםם שליייייייי!!!!!! ואני אנהל אותם איך שאני רוצה. אבל לא יוצא לי בפועל כשאני נמצאת בסיטואציה מסוימת. מה לעשות? כי זה באמת נמאס לי מהמצב הזה.