לא מצליחה שיהיה לי אכפת, אני רעה/דפוקה?

דברים משתנים בגיל הזה, ואני מקבלת את זה, אבל אני חושבת שטוב מדי. אני וחברה מאוד קרובה שלי מתרחקות, יש לה חבר חדש שאנחנו לא כל כך מסתדרים ולא הצבתי לה שום תנאים חס וחלילה והיא לא אומרת את זה אבל היא דיי מעדיפה אותו על פניי. ואם היו אומרים לי לפני שנה שאני ארגיש מרוחקת ממנה ככה הייתי מאבדת את עצמי אני בטוחה בזה, אנחנו חברות כבר 10 שנים ופעם לא הייתי יכולה לדמיין שדבר כל כך נורא יקרה והנה זה קורה ואני חיה בריאה ושלמה ולהגיד שלא כואב לי זה מוגזם אבל להגיד שזה אכפת לי.. זה לא פחות מוגזם.
אם זה היה נגמר בזה הייתי מקבלת אבל זה לא. כשאני והבן זוג שלי בזמנו היינו ביחד הוא נפתח איתי לגבי נושא מאוד רגיש לו, נושא באמת כואב על ההורים שלו. ואני חושבת שאני של לפני כמה שנים הייתי בוכה איתו, משתתפת בכאב שלו, פעם גם ידעתי לנחם היום גם את זה אני לא יודעת לעשות. הוא סיפר לי את זה ותוך כדי ממש הרגשתי את עצמי מתנתקת מרגש, אומרת את הדברים שנשמעים לי נכונים אבל שום מעורבות של רגש לא הייתה שם. כאילו לא אכפת לי, אבל כן אכפת לי כי הנה אני כאן רושמת על זה ומנסה לפתור את הדבר הזה.
כשהייתי בת 10 ידיד קרוב שלי ניסה לשים קץ לחיו, לשמחת כולנו הוא לא צלח. אני תמיד מרגישה שהמקרה הזה הוא משהו שמלווה אותי, אני כעסתי עליו, על עצמי, על כל המעורבים והיום אני כבר השלמתי עם זה שלפעמים אין אשמים והחיים קורים ואפשר להמשיך הלאה. ואני לא באמת יודעת אם זה באמת קשור כי אני רק לפני שנה הפסקתי את הטיפול הפסיכולוגי שלי מהמקרה הזה.
אבל אני באמת מרגישה מנותקת רגשית מכל הסובבים לי, פעם מאוד רציתי זוגיות זה היה מן חלום ורוד כזה והיום.. אני לא מחפשת שום מבטים ושום יחס מאנשים כי זה כבר לא כל כך מעניין אותי, מאוד רציתי שיער ארוך כי חשבתי שכולם חושבים שזה יותר יפה לי, והנה אני היום עם תספורת עד הכתפיים. עדיין לא מרוצה מעצמי.
אולי זה לא נשמע כמו בעיה אבל אני כן מרגישה שזה בעייתי כי לפעמים אני פוגעת באנשים חשובים לי ואז זה לא מעניין אותי, ולחשוב שאני אתנתק מאנשים בלי שום רגש נשמע כמו משהו שהפסיכולוגית שלי לא הייתה מרוצה ממנו וגם אני לא. אז אני דפוקה? אני סתם בן אדם רע שכבר לא אכפת לו מאנשים? או שיש לזה באמת איזה הסבר? אני ממש אודה לכל מי שקרא ועונה זה לא מובן מאליו.