סלט בראש - צריכה הכוונה!

זה ארוך אך תהיו איתי! נתחיל -
אז ככה, אני בת 26 תכף 27, ללא תואר.

התמזל מזלי ובצבא רכשתי מקצוע שעזר לי להכנס מיד עם תום השחרור לעבוד בתור data analyst.
מפה לשם המשכתי בתחום פחות או יותר, וכבר חמש שנים בערך אני עובדת כאנליסטית בתחום הביטחון.
אין ספק, עבודה נוחה מאתגרת ומעניינת מאוד ודי מתגמלת.

יחד עם זאת, מאוד מציק לי שאין לי תואר.
נכון, הסתדרתי ללא ואוכל להמשיך להסתדר ללא, אבל זה משהו שאני רוצה לעשות, ללמוד ולקבל השכלה גבוהה, להיות סטודנטית ולהנות מהחוויה, וכן גם בשביל הטייטל של בעלת תואר.

מה הבעיה?
אני לא בטוחה שזה יהיה צעד נכון, אני חוששת שאני לא מחליטה באופן מושכל. כלומר - אני לא חייבת את התואר, והרבה זמן הרגשתי שאולי ללמוד יהיה בזבוז זמן, ושבזמן הזה כדאי לי לנסות עוד מקומות עבודה, ולהרוויח עוד נסיון, כסף, וכו. מרוב כל המחשבות וההתלבטויות בזבזתי ככ הרבה זמן! יכלתי להיות כבר עם תואר שני!

בנוסף - כבר שנים לא הצלחתי להסגר על מה ללמוד, לקחתי קורסים בפתוחה שלא סייעו לי בבחירה. ״זה יותר מדי ריאלי, ההוא יותר מדי הומאני, 3 שנים ללמוד קולנוע?! 3 שנים ללמוד מדעים דיגיטליים ואולי לסבול מקורסי מתמטיקה?! ללמוד תקשורת כמו כולם?!״
עד שנסגרתי על כיוון (ניהול דו חוגי יחד עם תכנית רב תחומית במדעי הרוח, מרגיש כמו שילוב טוב של הומאני וריאלי) - איחרתי את מועד ההרשמה! ישנתי קצת על האף בשנה האחרונה, לא הלכתי לימים פתוחים, לא התכוננתי. אדחה בעוד שנה? אהיה כבר בת 28!

אם זה לא מספיק לסלט שבמוח שלי, יש לי מן חלום חבוי, להיות שחקנית. למדתי תיאטרון בתיכון, תמיד הופעתי (ריקוד ומשחק) זה היה כל חיי בתקופת הבית ספר. הייתי מרגישה מדהים, כל כך מדהים כל פעם מחדש רק מלעמוד על הבמה.
לא בשחצנות - גם הייתי מאוד טובה בזה, לפי פידבקים של הסביבה, הציונים, המורים וכו.
וגם כאן - מצד אחד זה סוג של חלום וכל מה שבא לי לעשות זה להופיע ולחוות במה שוב. מצד שני, מנסה להיות ריאלית, משחק זה מקצוע למי שמוכן ללכת עד הסוף. ואני? לא בטוחה שאני שם, משחק זה לא מקצוע לכל אחד עם כל הכבוד לכשרון ולרצון הטוב.

אם לסכם - צרות של עשירים אני יודעת, יש לי הרבה אפשרויות, ותאבון גדול אל לא הרבה זמן.
אני יכולה להתפתח לכל כיוון, אך מרוב ההתפזרות וההתלבטות, לא מגיעה לשום מקום ומרגישה שעומדת במקום.

מי שהגיע עד לכאן, אין לי שאלה ממוקדת, אם יש לך דברי חכמה - שטפו אותי בהן.
אני במבוי סתום ולא יודעת לאן ללכת.