האם לעזוב את הטיפול הפסיכולוגי? או להמשיך?

מתנצלת מראש על החפירה, אני אנסה לעשות את זה קצר..

אני בת 23 וכבר 3 שנים נמצאת בטיפול פסיכולוגי.
בשנתיים הראשונות הטיפול לא ממש התקדם לאנשהו. הרגשתי תקועה ושהמטפל שונא אותי. בשנה האחרונה צרפנו לטיפול מטפלת נוספת שעושה לי סוג של חונכות שיקומית ומאוד עוזרת לי להיפתח ובעקבות זה גם הטיפול עם הפסיכולוג משתפר. ולמרות שלא חשבתי שזה יחזיק מעמד( או רציתי שזה יחזיק מעמד בהתחלה) אני ממש מחבבת אותה לא משנה מה היא אומרת או עושה..

הבעייה היא שבכל פעם שאני מנסה להיות אמיצה ולדבר על החששות שלי ששונאים אותי בגלל תכונות מסויימות שלי התחושה שאני מקבלת מכל אחד מהם בנפרד היא של לעג. הפסיכולוג גם אומר לי שאני יודעת לזהות נכון את התחושות של אנשים כלפי אבל מגזימה בעוצמת וחשיבות הרגשות שלהם כלפי (= את מזהה נכון שנינו שונאים אותך אבל אל תקחי את זה קשה. אם תקחי את זה קשה זה רק יצחיק אותנו יותר).


יכולתי לחיות עם זה (כי ידעתי שהוא שונא אותי) עד לאחרונה כשהרגשתי שהקשר עם הפסיכולוג טוב יותר וששנינו ביחד מצליחים להתקדם לאנשהו.

לפני כמה חודשים באחת הפגישות המטפלת הייתה ממש פוגענית כלפי בכללי והיא צחקה/חייכה כשאמרתי שאני מרגישה שאני לא מעניינת אף אחד וזה פגע בי מאוד :( לא ידעתי אם לספר את זה מיד לפסיכולוג כי לא רציתי לפגוע בה ולא חשבתי שצריך לעשות מזה עניין. בטח יש לה הרבה על הראש והיא לא התכוונה...

בסוף זה כל כך הטריד אותי וסיפרתי לו וגם הוא חייך/צחק באותו מקום שהיא צחקה.
נורא נפגעתי וחשבתי לעזוב אבל הוא אמר שהוא לא יודע ולא נראה לו שהיא שונאת אותי אבל לא נתן תשובה לגבי החיוך/ צחוק שלו. בחודשיים האחרונים כבר לא נעים לי לבוא לטיפול אני מרגישה עייפה שנואה ולא מעניינת אף אחד. מאז הוא בלי להתכוון חשף בפני שצדקתי והם כן מרגישים כלפי רגשות שליליים לפעמים אבל צריך לעבוד על זה כחלק מ"הקשר הטיפולי" (?).

שלא תבינו לא נכון בדרך כלל שניהם ממש מקסימים וחמודים, רק שאני לא בטוחה שזה אמיתי ושזה לא משחק מצידם ברגעים שהם ככה..

משבוע לשבוע אני מגלה עם עצמי שקשה לי להתגבר על "החיוך" ולהמשיך את הטיפול או אפילו לנסות לעבוד על קשר עם מטפלים ששונאים אותי פשוט כי הם מכירים אותי ואת כל המחשבות והרגשות הכי כמוסים שלי :'(

כבר העלתי את הנושא בטיפול וזה לא עזר. מה אפשר לעשות חוצמזה??