החיים שלי טלנובלה. איך להתמודד?

אני היום בן 36 נשוי עם ילדים לאשה שהכרתי מגיל התיכון,
ההינו ביחד לכל אורך הדרך והתחתנו בגיל 28.
בערך בגיל 20 יצאתי עם חברים והכרתי בחורה
שהתאהבתי בה עד עומק נשמתי ותמיד הסתרתי ממנה שיש לי חברה.
במשך שנים שמרנו על קשר טוב מאוד
אבל לא שכבנו כי היא חשבה שאני כל היום עובד
ולכן לא רצתה להיכנס לקשר כשאין לי זמן בשבילה.
אבל עדיין באופן כללי בילינו והיתה לנו כימיה משוגעת פשוט אותו הראש וכל מה שרציתי מאישה היה אצלה.

אבל אני ההיתי במקביל צריך להיעלם מדיי פעם בשביל לשמור על הגיון מסוים בסדר היום המשוגע שלי
בדיעבד הבנתי שהחיים שלי התנהלו בצורה כפולה.
וכשהבנתי את זה אז או שהתמכרתי לריגוש שזה מספק,
או שלא ידעתי איך לתפוס פיקוד ולצאת מזה וללכת עם הלב.
וכשאתה נמצא במצב הזה הכל נראה הגיוני וכל האמצעים כשרים כמו שאומרים.
לפעמים ממש רציתי שאחד הצדדים יגלה ואז אני יהיה שרוף, אבל זה לא קרה.
או שההיתי יותר מדיי טוב בזה,
או שהן היו תמימות מדיי…

ואז בגיל 28 התחתנתי כי ההיתי מטומטם שלא הקשיב ללב והלכתי עם האישה שאני לא אוהב באמת. למרות שהיא עד היום אישה טובה ויפה ובית טוב ילדים טובים והכל בסדר ונורמלי.
אבל לא אהבתי אותה אף פעם למרות שניסיתי אין ספור פעמים, זה פשוט לא מצליח אנחנו מאוד שונים ועם הזמן זה הפך ליותר מובהק וברור אצלי.
היום אני חושב שבגלל שלא היה לה ביטחון עצמי גבוה היא עשתה לי מניפולציה ריגשית
ואני התחתנתי מתוך רחמים עליה ש״איך אני יכול אחרי כל השנים לקום ללכת ולא להתחתן״.אני לא מאשים אותה אני יותר כועס על עצמי.
אפילו במעמד החופה שלי חשבתי על האהבה האמיתית שלי.

ולמרות כל הטירוף הזה
לא סיפרתי לאהבה האמיתית שלי שהתחתנתי
והמשכתי להיפגש איתה
ואז גם שכבנו כמה פעמים.
ואז דיי מהר המצפון שלי לא יכל עוד לשאת בזה
וסיפרתי לאהבה שלי את הכל,
רק שעשיתי את זה היו לי כבר שתי ילדים.
היא היתה בשוק
והופתעתי שלא זרקה ומחקה אותי
מהחיים שלה.
מה שגרם לי להאמין שיום יבוא ונהיה ביחד.
כי היא היתה מוכנה לקבל אותי גם עם הילדים.

שמרנו על קשר ידידות ארוך מאוד
ולא עשינו משהו בקטע המיני
אלה רק ישבנו והסתובבנו וצחקנו, כמובן שגם הצטערנו ביחד שלא הצלחנו להבין אחד את השני עד הסוף בגיל יותר צעיר.
במשך הזמן היה לי מאוד קשה עם זה כי היא אהבת חיי
ויום אחד נשברו הכלים
והיא מחקה אותי וניתקה ממני כל קשר.
כי היא כנראה הבינה שהמצב הזה לא יכול להימשך עוד. אני בהחלט מבין את ההחלטה שהיא קבלה
אבל התוצאה היא שהיום אני שבר כלי,
מבין שהכל באשמתי והכל היה בידיים שלי.
אני היום אמנם הולך ומתפקד ומחייך לכולם רגיל רק כי יש לי אחריות רבה על כתפיי (עסק בית משפחה )
אבל אני בפנים גמור
שוכב ״לישון״ כואב וקם כואב ושבור.
זה לא פשוט בכלל אבל אני מצליח לחיות ככה כבר המון זמן באופן כללי.
ואני מחשיב עצמי למספיק חזק כדי לעבור את התקופה הזאת.

אני היום כבר בהבנה שאם אני רוצה אותה אני חייב להתגרש וללכת אליה.
ועד שאני לא עושה את הצעד הזה
אין לי בכלל מה לנסות לפנות אליה.
וגם לא בטוח שהיא בכלל תקבל אותי
אני יודע שהיא כועסת עליי וכנראה כבר לא אוהבת אותי כמו פעם.
ויש כמובן את הצד
שאני בכל מקרה חי היום עם אישה שאני לא אוהב, שזה גם משהו לא תקין (גם אם לא ההיתי מאוהב בכלל במישהי אחרת).
ולמרות הכל, גם ממנה אני מסתיר את כל הסיפור הזה ומתישהוא בזמן נכון אספר לה או שתדע כבר לבד.

במבט קדימה (כי החיים ממשיכים) השאלות שאני שואל את עצמי היום:

1. האם עליי לפרק הכל ולנסות להציל את האהבה האמיתית שלי
ופשוט להתחיל איתה מחדש בצורה נורמלית שקופה ואמיתית ללא סיפורי כיסוי?
בהנחה שאם בכלל היא תקבל אותי
אני לא מפחד להקים איתה משפחה
כי אני באמת אוהב אותה.

2. האם עליי לפרק הכל בצורה יפה עד כמה שאפשר
בידיעה שכלכלית וריגשית הילדים שלי יהיו בסדר כי אני אוהב אותם מאוד, ורוצה להישאר קרוב אליהם.
רק בגלל הסיבה שאני לא מאושר וחי עם מישהי שאני מכבד אבל לא אוהב בכלל?
ואולי להבין שמשבר גיל 40 כבר הגיע אליי
ואני יצא החוצה למסע לחפש את עצמי
להכיר ולראות אנשים חדשים, ואפילו למצוא אהבה חדשה?

3. או שהאם עליי להישאר ולהשאיר את כל החלומות שלי רק בראש שלי?
ולנוח מכל הריגושים האלו. כי חוץ מהאהבה שלי אף פעם לא נכנסתי לרומנים ולקשרים אחרים.
הרי עכשיו אחרי שניתקה ממני קשר
אני סוף סוף יכול להירגע ולנסות לאהוב ולכבד את האישה שלי. ובזמן המתאים לספר לה הכל בתקווה שתבין שזה לא יקרה שוב (התעייפתי והחכמתי).
האם לחיות את החיים כמו שהם היום וזה מה יש…?
לא חסר לי כלום
אבל עכשיו הלב שלי במקום אחר
וגם אני לא מאושר.