פגועה מקשר קודם. איך להתמודד?

מייעצים יקרים זה הפירוט:תודה על ההקשבה
הכרנו לפני שש וחצי שנים , היינו מאוהבים מעל הראש, היינו ביחד כל הזמן, טיילנו המון ואני הרגשתי שמצאתי את האחד!
הוא היה כבר במערכת יחסים רצינית לפני שהכיר אותי והיה גרוש טרי בלי ילדים. אני הייתי רווקה ומאוד רציתי להכיר מישהו רציני ולהתחתן.
אז הינו יחד אבל לא עברנו לגור יחד ובאיזה שהוא מקום הוא לא היה בטוח כמה הוא רוצה קשר רציני ולא היה בטוח שרוצה למסד את הקשר.
הרגשתי שהוא מתלבט לגבי במשך הרבה מאוד זמן (בערך שנה) וחשבתי להפרד ממנו. היה לנו איזה ריב ובסוף הוא נפרד ממני הוא אמר שהוא צריך זמן לחשוב. נשבר לי הלב אבל הייתי חזקה אז וניסיתי להמשיך הלאה. כעבור שלושה חודשים בלבד הוא חזר ושאל אם אני רוצה לחזור . התרגשתי שמחתי והסכמתי. אחרי חודש וחצי הוא כבר הציע נישואין. ת'אמת? מוזר שעניתי כן. הייתה לי תחושה מאוד מוזרה בבטן ושעניתי כן ממש לחשתי אותו. הייתי מבולבלת. רגע אחד אתה לא רוצה רגע אחר אתה כן. מה אני פשרה?
כשהיינו מאורסים עברנו לגור יחד. בהתחלה לא הייתי אליו נחמדה כ'כ. כעסתי עליו , בגלל כל הקטע שהוא לא היה סגור עלי ואז פתאום הציע נישואין וכל זה , ולא נראה לי אמרתי לו מה שאני מרגישה. הוא היה חוזר הביתה מהעבודה ואני קיבלתי אותו בפרצוף חמוץ . יום אחד הוא אמר :" אני מרגיש שאני מקבל אותך כפי שאת ואת לא מקבלת אותי כפי שאני ואם אני חוזר הביתה ומרגיש שיותר טוב לי בעבודה מאשר בבית אני ממשיך הלאה אני לא נשאר." המשפט הזה עורר בי משהו והחלטתי שאני משתנה אם אני רוצה שהקשר בינינו יעבוד.
כעבור חצי שנה התחתנו חתונה מאוד צנועה ויפה. נסענו לטייל שבוע אחרי והיה כיף.
שנה ראשונה של נישואין הייתה קשה . מריבות וחוסר הבנה כיצד באמת פועל כל המוסד הזה של הנישואין. ואני....אני עדיין הייתי מבולבלת ומפוחדת ובאיזה שהוא מקום גם חסרת אמון בגלל שנפגעתי ממנו כ'כ. התחלתי כן לשתף אותו ברגשות שלי אבל הוא פשוט אמר שהוא מצטער ולא ידע כ'כ מה לומר לי. עם הזמן ניסיתי לשים הכל בצד ופשוט לחיות את החיים .
היו גם בעיות פוריות: לא יכולנו להביא ילד ביולוגי. הייתי צריכה לעשות תרומת זרע ונלחצתי מזה וכל הזמן הלכנו להתייעץ ואמרו לנו אולי כן לנסות לעשות ניתוחים וכאלה וזה רק בלבל אותנו.
המשכנו להיות יחד אבל ויתרנו על ילדים מבלי לדבר על זה כ''כ. שנינו היינו בדיכאון מהסיפור. באיזה שהוא שלב חיינו חיי שגרה . עבדנו, טיילנו, בילינו יחד, לאט לאט גם זה דעך והיינו פחות מבלים יחד , כל אחד היה בחדר נפרד כל אחד ראה סרט או קרא ספר בנפרד , וגם התחיל הקורונה שזה ממש לא שיפר את המצב.
הרגשתי שאני כבר באיזה שהוא מקום עצובה מידי וכבויה מידי וכבר מבלי לשים לב יותר מידי פשוט ויתרתי. התחלתי לחשוב על פרידה אבל התלבטתי המון. כי היו המון דברים טובים . הוא אהב אותי והוא היה מוכן להישאר איתי "untill death do us part" . אבל אני הייתי בדיכאון והיה לי רע מאוד ולפעמים חשבתי שאולי אני כבר לא אוהבת אותו כמו פעם.

מייעצים יקרים זה הפירוט:תודה על ההקשבה הכרנו לפני שש וחצי שנים , היינו מאוהבים מעל הראש, היינו ביחד כל הזמן, טיילנו המון ואני הרגשתי שמצאתי את האחד! הוא היה כבר במערכת יחסים רצינית לפני שהכיר אותי והיה גרוש טרי בלי ילדים. אני הייתי רווקה ומאוד רציתי להכיר מישהו רציני ולהתחתן. אז הינו יחד אבל לא עברנו לגור יחד ובאיזה שהוא מקום הוא לא היה בטוח כמה הוא רוצה קשר רציני ולא היה בטוח שרוצה למסד את הקשר. הרגשתי שהוא מתלבט לגבי במשך הרבה מאוד זמן (בערך שנה) וחשבתי להפרד ממנו. היה לנו איזה ריב ובסוף הוא נפרד ממני הוא אמר שהוא צריך זמן לחשוב. נשבר לי הלב אבל הייתי חזקה אז וניסיתי להמשיך הלאה. כעבור שלושה חודשים בלבד הוא חזר ושאל אם אני רוצה לחזור . התרגשתי שמחתי והסכמתי. אחרי חודש וחצי הוא כבר הציע נישואין. ת'אמת? מוזר שעניתי כן. הייתה לי תחושה מאוד מוזרה בבטן ושעניתי כן ממש לחשתי אותו. הייתי מבולבלת. רגע אחד אתה לא רוצה רגע אחר אתה כן. מה אני פשרה? כשהיינו מאורסים עברנו לגור יחד. בהתחלה לא הייתי אליו נחמדה כ'כ. כעסתי עליו , בגלל כל הקטע שהוא לא היה סגור עלי ואז פתאום הציע נישואין וכל זה , ולא נראה לי אמרתי לו מה שאני מרגישה. הוא היה חוזר הביתה מהעבודה ואני קיבלתי אותו בפרצוף חמוץ . יום אחד הוא אמר :" אני מרגיש שאני מקבל אותך כפי שאת ואת לא מקבלת אותי כפי שאני ואם אני חוזר הביתה ומרגיש שיותר טוב לי בעבודה מאשר בבית אני ממשיך הלאה אני לא נשאר." המשפט הזה עורר בי משהו והחלטתי שאני משתנה אם אני רוצה שהקשר בינינו יעבוד. כעבור חצי שנה התחתנו חתונה מאוד צנועה ויפה. נסענו לטייל שבוע אחרי והיה כיף. שנה ראשונה של נישואין הייתה קשה . מריבות וחוסר הבנה כיצד באמת פועל כל המוסד הזה של הנישואין. ואני....אני עדיין הייתי מבולבלת ומפוחדת ובאיזה שהוא מקום גם חסרת אמון בגלל שנפגעתי ממנו כ'כ. התחלתי כן לשתף אותו ברגשות שלי אבל הוא פשוט אמר שהוא מצטער ולא ידע כ'כ מה לומר לי. עם הזמן ניסיתי לשים הכל בצד ופשוט לחיות את החיים . היו גם בעיות פוריות: לא יכולנו להביא ילד ביולוגי. הייתי צריכה לעשות תרומת זרע ונלחצתי מזה וכל הזמן הלכנו להתייעץ ואמרו לנו אולי כן לנסות לעשות ניתוחים וכאלה וזה רק בלבל אותנו. המשכנו להיות יחד אבל ויתרנו על ילדים מבלי לדבר על זה כ''כ. שנינו היינו בדיכאון מהסיפור. באיזה שהוא שלב חיינו חיי שגרה . עבדנו, טיילנו, בילינו יחד, לאט לאט גם זה דעך והיינו פחות מבלים יחד , כל אחד היה בחדר נפרד כל אחד ראה סרט או קרא ספר בנפרד , וגם התחיל הקורונה שזה ממש לא שיפר את המצב. הרגשתי שאני כבר באיזה שהוא מקום עצובה מידי וכבויה מידי וכבר מבלי לשים לב יותר מידי פשוט ויתרתי. התחלתי לחשוב על פרידה אבל התלבטתי המון. כי היו המון דברים טובים . הוא אהב אותי והוא היה מוכן להישאר איתי "untill death do us part" . אבל אני הייתי בדיכאון והיה לי רע מאוד ולפעמים חשבתי שאולי אני כבר לא אוהבת אותו כמו פעם.