אמרתי לו שאני רוצה להרביץ לו והוא נפרד ממני בטענה שאני אלימה, הוא צודק?

היי,
מקרה קצת ארוך ומסובך אבל אני אנסה בכל זאת לתמצת אותו...

אני אתחיל בלהגיד שאנחנו היינו 5 שנים ביחד, מתוכן שנתיים כבר גרנו ביחד. הייתה בנינו אהבה ענקית וחברות מאוד טובה וחזקה. אפשר להגיד ששנינו חנונים והיו לנו המון תחומי עניין משותפים ותמיד תפסתי ממנו כאדם טוב, אוהב, רגיש ומכיל עד המקרה שקרה...

אני סטודנטית בשנה האחרונה לתואר. לקראת סוף הסמסטר סבתא שלי פתאום התחילה להרגיש מאוד לא טוב ואושפזה בבית החולים. גילו לה סרטן בשלבים מתקדמים והרופאים נתנו לה פחות מחודשיים לחיות.. זה שבר אותי ממש ולא הפסקתי לבכות כל התקופה הזאת וכמובן שגם לא הצלחתי ללמוד כמעט, ונכשלתי כמעט בכל מועדי הא' שעשיתי.
לפני כשבועיים נסעתי לבקר אותה, היא הייתה במצב נוראי והיה ברור שאלה הימים האחרונים שלה, ואז בדרך חזרה הביתה קיבלתי הודעה שנכשלתי במועד ב' בקורס שעשיתי ושאני צריכה להרשם לקורס חוזר.
חזרתי הביתה וסיפרתי לו את זה.
הוא אפילו לא שאל אותי מה שלום סבתא שלי, וישר התחיל לעשות בדיחות על זה שכל התואר הייתי מצטיינת ופתאום אני נכשלת בכל הקורסים. ביקשתי ממנו להפסיק. כמעט בכיתי. אמרתי לו שאני לא במצב רוח ושיפסיק. הוא כל פעם מחדש עשה את עצמו כאילו הוא מפסיק ואז הכניס לי את זה בדרך מתחכמת אחרת.
התחלתי להשתגע שם ולצעוק עליו שמה הוא לא מבין שאני לא במצב הרוח לבדיחות האלה?? וגם בעצמי הייתי בשוק שהוא הופך את כל העניין הזה לבדיחה.
ואז הוא פתאום ביקש סליחה ואמר שהוא יפסיק... ולתומי באמת חשבתי שהוא מפסיק...
ואז הוא גם אמר שזאת באמת תקופה קשה ושהוא ירצה שאחרי שאסיים את הלימודים שנטוס ביחד לחופשה ארוכה להרגע. שמחתי ואמרתי לו שזה באמת רעיון טוב לטוס קצת ולהתנקות.
ואז הוא הסתכל עליי בחיוך של הפלתי-אותך-בפח ואמר: "כמובן שזה עדיין לא ברור מתי תסיימי את הלימודים עם כל הקורסים החוזרים שתצטרכי לקחת."
בשלב הזה כבר איבדתי את זה.
צעקתי עליו שמה הוא לא מבין שסבתא שלי עומדת למות ושאני לא במצב רוח לשטויות האלה?? ואז גם צעקתי עליו שאם הוא לא מבין במילים אולי אני צריכה להרביץ לו בשביל שהוא יבין כמה הוא משגע אותי??
וזה מרגיש לי מגוחך אפילו להגיד את זה, אבל אני בחיים בחייםםם לא הרמתי עליו יד ובחיים גם לא הייתי מרביצה לו. הוא פשוט כל כך תסכל אותי וחירפן אותי והייתי במצב רוח כל כך רע אחרי הביקור אצל סבתא שלי והנכשל שהכל יצא ביחד...

אחרי שאמרתי את זה הוא הסתכל עליי המום. מבלי להגיד עוד מילה נוספת הוא לקח את התיק שלו ונסע לישון אצל חבר. יום למחרת בערב הוא חזר הביתה ואמר שלמרות שהוא יודע שהוא שיגע אותי, הוא בסך הכח רק ניסה לעודד אותי ולהצחיק אותי ומבחינתו זה היה קו אדום שעברתי בזה שאיימתי עליו שאני ארביץ לו.
אמרתי לו שזה היה ביטוי מתסכול וכמובן שאני לא הייתי מרביצה לו באמת...
הוא התחיל לבכות. ממש ממש לבכות. ואמר שהוא לא מאמיו שאמרתי לו דבר כזה ושהאמון שלו בי נשבר והוא לא יודע אם הוא מסוגל להשאר איתי בקשר אחרי שאמרתי דבר כזה...
תמיד ידעתי שהוא רגיש לריבים ולכעס, אבל פשוט לא האמנתי שאחרי כל הזמן שאנחנו ביחד הוא באמת חשב שאני מסוגלת להרביץ לו..
בסוף אחרי שיחה ארוכה שבה הוא לא הפסיק לבכות ולהגיד לי שמה שאמרתי לו הדליק אצלו נורה אדומה ושזה לא משנה שהוא שיגע אותי ושסבתא שלי הולכת למות עדיין לא הייתי צריכה להגיד לו דבר כזה... ביקשתי ממנו סליחה מיליון פעם ובסוף הוא התרצה והסכים לא להיפרד ושנעבוד על זה..
יומיים אחרי זה סבתא שלי נפטרה.
אני חייבת לציין שבשבעה הוא כן היה שם בשבילי ותמך בי, והייתי בטוחה שהריב שהיה בנינו עבר.
אבל אז יום לאחר השבעה הוא פתאום התחיל להתרחק ממני ולהתעלם ממני...
ישבתי בסלון ובכיתי על סבתא שלי והוא פשוט עבר לידי והתעלם...
אז ניגשתי אליו ושאלתי מה קרה. הוא אמר לי שפתאום הוא נזכר בריב שלנו ושהוא פשוט לא מאמין על עצמו שאחרי שאמרתי לו שאני רוצה להרביץ לו הוא נשאר ולא נפרד ממני.
ואז הוא אמר שהוא מרגיש כמו אישה מוכה שפשוט כל כך אוהבת את בעלה עד שהיא לא מסוגלת לעזוב אותו גם כשזה הדבר הנכון לעשות... ואז הוא שוב בכה.
שאלתי אותו אם הוא רציני? ושוב - אני בחיים לא הרמתי עליו יד... הוא אמר לי שהוא יודע שמעולם לא הרבצתי לו אבל שמבחינתו זאת נורת אזהרה ראשונה לזה שאני אלימה ושלמרות שהוא אוהב אותי הוא לא רוצה לחכות שעוד נורות ידלקו. שמבחינתו חציתי קו אדום שממנו אין חזרה.
והוא לא הפסיק לבכות ולהגיד לי כמה שהוא אוהב אותי אבל שהוא מוכרח לעזוב עכשיו כי אם הוא ישאר זה רק יעשה גרוע יותר ויותר קשה להיפרד..
ואז הוא נפרד ממני באופן סופי.


מאז לא דיברנו, אבל זה פשוט לא עוזב אותי - איך אדם שהיה איתי כל כך הרבה זמן ביחד ושטוען שאוהב אותי יכול לשפוט אותי בצורה כזאת בתקופה הכי קשה בחיים שלי? איך מישהו שרק רציתי שיהיה לו טוב ורק רציתי לגרום לו לחייך ולהיות מאושר יכל לחשוב אפילו לשנייה אחת שאני באמת מסוגלת לפגוע בו ברמה שהוא מרגיש שאני אלימה ומסוכנת ושהוא חייב לעזוב?? זה באמת כל כך נורא שאמרתי לו את זה? זה נטו הייתה צורת ביטוי שיבין כמה שהוא מתסכל אותי וכמה שאני כבר משתגעת..