זזה לא כבר מוזר שמתייחסים אליי כאילו אני ילדה קטנה כשאני עוד רגע בת 21?

שוב פותחתואומרת, אני יודעת שזה מוזר, יש אפילו שיגידו שזה צרות של עשירים(כי אני מקבלת הרבה פינוקים), אבל תכלס- זה לא כבר מוזר שמתייחסים אליי כאילו אני חמודה ומתוקה ממש כמו ילדה?
מאז שהייתי קטנה התייחסו אליי כמו אל תינוקת עד שניסו להקטין אותי כשניסיתי להראות בגרות. במשפחה שלי אנחנו כמו חמולה, מהצד של אמא שלי כולם תוניסאים, אני הילדה הלבנה עם הגוף הקטן, השיער הבלונדיני שהפך לגינגי והעיניים הירוקות, ואם זה לא מספיק- עם קול חמוד שקוויתי שישתנה עם הזמן, דבר שלא קרה.
מגיל קטן אני קוראת, שואלת שאלות, כנראה חלק מזה ממקום של רצון להראות שהנה אני גדולה. בבית ספר הייתי עסוקה פחות עם חברות ויוצר בלימודים. אפילו כתבתי ספרים.
כשקשה וכואב לי זה כיף לקבל יחס ופינוקים. אבל כל כך חושבים שאני קטנה עד כדי כך שקשאני אומרת שקשה לי או כואב לי, ושעברתי דברים רציניים בחיים שלי שדורשים רצינות ויחס מעמיק- נפנפו את זה עד כדי כך שזלזלו בי. תמיד היו לי סיוטים בלילה והייתי יכולה לבכות אבל היו צוחקים עליי. בכיתה יב שתי חברות טובות שלי ממש זלזלו בדברים שאמרתי על עצמי.
זה מרגיש לא בריא בכלל.
עכשיו אני בצבא, התגייסתי מאוחר. היה לי נורא קשה להיות במקום בוגר ועצמאי מרוב ההקטנה שסבלתי ממנה ושאני עדייו סובלת ממנה בחיי. ניסיתי חהיות בתפקיד משמעותי אך לבסוף מצאתי את עצמי ביומיות בתל השומר. מדפיסה, מתייקת. משק"ית סגל. והאמת, טוב לי מאוד שם! כי נמאס לי לנסות כל הזמן לעשות דברים שכבדים עליי כדי להוכיח לעולם שאני גדולה ובוגרת. אני מודה- אני עדינה, קשה לי עם לחץ. אני נמוכה. אני אולי אפילו תמימה. אבל אני באמת חייבת להבין למה אנשים עדיין מתייחסים אליי כאל ילדה? הרי למרות שכבר מכירים יותר במצבי(לדוגמא בצבא נתנו לי התש 4), עדיין גורמים מקצועיים מדברים אליי בחיוך כזה. הממפקדים שלי מתייחסים אליי ממש בעדינות שבאמת אנשים מתים לקבל אותה, אבל זה עדיין גורם לי להרגיש- הנה חושבים שאת עדיין ילדה.
לאחרונה שתי בנות דיברו ממש מולי על זה שאני מתנהגת כמו ילדה. אחותי שגדולה ממני בשנתיים טוענת שאני לא מפותחת.
והאמת? למה שאני ארצה לצאת עם אנשים ולעשות דברים שרגילים לעשות בגילי אם גם חברות שלי מתייחסות אליי כאל ילדה??
אני חא יודעת כבר איך לקחת את זה.
זה לא שאני יכולה לשנות את עצמי. כל זה, זו אני! ואני יודעת שככה זה, יש לי מראה לא יפה לא מכוער אלא 'חמוד'. אני מעדיפה לראות טוב באנשים. אני אוהבת לדמיין. עם כואב לי אז כואב לי עד הסוף.
אבל למה כל זה גורם לאנשים לחשוב שאני ילדותית ולא מבינה?
למה זה גורם לאנשים לזלזל בי ממש מול הפרצוף?
זה פשוט לא מובן, ועם הזמן זה יותר מטריד אותי.
אני עכשיו בת 21 והרחקתי מעליי הרבב חברות בגלל זה(הייתה נגיד חברה שהחליטה שלא מתאים לי לצאת למסיבות ולהשתחרר, רק לדבר, איתה סיימתי הכי מהר). ואני יודעצ שזה גם לא בסדר מצידי, רוב האהשים לא באים אליי בגישה רעה. אפילו יש כאלה שאומרים לי שיש לי קסם אישי. ואני אסירת תודה לכל האנשים שתמיד הקלו עליי בדברים והיו בשבילי. אבל מבינים מה מטריד אותי?
אם אתם מבינים, אשמח לעצה!