לא בטוחה אם כדאי לי לעבור לפנימייה או להישאר איפה במצב שלי עכשיו, מה דעתכם?

לכל מי שנמצא פה, תודה שאתם מוכנים לקרוא את מה שכתבתי, זה ממש יעזור לי אם תקראו את הכל ותגיבו.
במשך כמה חודשים חיפשתי פנימיות ותכננתי את השינוי הזה, כי הרגשתי שזה יעזור לי מבחינה חברתית ונפשית. במשך 3 השנים האחרונות המצב החברתי שלי ממש התדרדר, התנתקתי מרוב החברות שלי וזה הגיע למצב שבית הספר הוא המקום העיקרי שאני פוגשת בו אנשים ועוד ילדים בגילי. בעקבות המצב החברתי הגרוע שהגעתי אליו, גם המצב הנפשי שלי התדרדר מאוד (חרדה חברתית וקצת דיכאון...) אז לפני כמה חודשים החלטתי שאני חייבת לעשות שינוי. הסברתי לעצמי שאני לא מרגישה טוב במקום שאני נמצאת בו והחלטתי על פנימייה שאני רוצה ללכת אליה (אחרי שבדקתי מלא פנימיות). אמא שלי נחשבת חד הורית ואני ילדה יחידה, אז לקח לי זמן למצוא את הרגע המתאים לספר לה, אבל בסוף עשיתי את זה. היא קצת התנגדה בהתחלה והיה לה קשה אבל בנקודה שאנחנו נמצאות בה עכשיו, היא מוכנה לתמוך בי אם אני אעשה את הצעד הזה. בנוסף, יש לי קשר עם אבא שלי שלא גר איתנו והוא מאוד מעודד אותי לעשות את הבחירה הזאת ולעבור לפנימייה, הוא חושב שאני צריכה את זה.
אתמול נסעתי ביחד עם אמא שלי לפנימייה ועשו לנו סיור. התכנון היה שאחרי הסיור ניכנס לריאיון עם העובדת הסוציאלית של הפנימייה והיא תבצע איתנו את תהליך ההרשמה.
אבל אחרי הסיור (האמת שגם בדרך לשם) הרגשתי שזה בלתי אפשרי. הרגשתי שאני אהרוס לאמא שלי את החיים. יש לה עבר קשה (של בעיות נפשיות) ומאז ומתמיד היא דאגה להזכיר לי שאני הדבר הכי חשוב שיש לה, וכמה שהיא אסירת תודה שאני נמצאת בחיים שלה וכו'.
כשהסיור בפנימייה הסתיים חשבתי שזה יהיה אסון בשבילה שהיא תישאר עם בית ריק (תישאר לה רק הכלבה שלנו) והיא תוכל לראות אותי רק פעם בשבועיים אז הרגשתי שאין לי ברירה ואני חייבת לוותר על הרעיון הזה. ממש כמה דקות לפני שהיינו אמורות להיכנס לפגישה עם העובדת הסוציאלית אני ביקשתי לבטל הכל ובסוף חזרנו הבייתה בלי לעבור את תהליך ההרשמה.
בנסיעה חזור ראיתי כמה אמא שלי מאושרת מהבחירה שלי להישאר בבית, והאמת שזה לא נתן לי הרגשה כל כך טובה.
היום בבוקר אבא שלי שמע על החדשות, שאני החלטתי לא לעבור לפנימייה, והוא דיבר איתי בטלפון ואמר לי שאני עושה טעות גדולה. זאת הייתה שיחה מאוד ארוכה והוא אמר שאני לא צריכה לחשוב על אחרים ושאני לא צריכה לדאוג לאמא שלי. הוא אמר לי לפחות לנסות, ואם אני לא אסתדר שם- אני יכולה לחזור הבייתה.
הוא שיכנע אותי, אני שוב דיברתי עם אמא שלי, היא כתבה שוב לאותו בן אדם מהפנימייה שהיינו איתו בקשר עד היום. כשהוא ענה לנו הוא אמר שהוא מקווה שאני לא אשנה שוב את דעתי ושזה מלחיץ אותו שאני לא החלטית, ואז אמא שלי כתבה לו שזאת החלטה סופית.
הבעיות שלי הן:
אני מרגישה עכשיו שאני באמת לא רוצה ללכת לפנימייה, כי אני לא יכולה לעזוב את החיים שלי כרגע, אבל אני מרגישה שאני אפילו לא יכולה לסמוך על מה שאני חושבת. אני פשוט מרגישה שזה אבוד מבחינתי, ועדיף לי לנסות לעשות שינוי בעצמי במקום בסביבה שלי.
אחרי שהתעקשתי כל כך לעבור לפנימייה ודווקא כשהגעתי למצב שכולם מוכנים לתמוך בדרך שאני אבחר בה, אני מרגישה כאילו הדרך הזאת היא הדבר הלא נכון לעשות.
עם כמה שזה נשמע מגוחך, אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעזוב את מעט החברות שיש לי בבית הספר הנוכחי, את הכלבה שלי, את כל הנוחות הזאת של להישאר במקום מוכר וללכת במסלול שאני אמורה ללכת בו.
אתם חושבים שזה מאוחר מידי לבטל את התהליך עם הפנימייה?
אתם חושבים שכדאי לי ללכת לפנימייה?
אתם חושבים שאני אצליח לשנות את המצב שלי גם אם אני אשאר באותו מקום?

אני כל כך מודה למי שמנסה לעזור, אני מרגישה חסרת אונים.