מאוהבת בו כבר שנים וכשאמרתי לו מה אני מרגישה זה לא היה הדדי, איך אני יוצאת מזה?

היי
ברור לי ואומר מראש שהרבה אנשים כנראה יראו בזה דבר מגוחך או דבר שיעבור עם הזמן ועם הגיל כביכול, אבל זו האמת *שלי* כאן, הרגשות שלי והכאב האישי שלי שאני חושפת בפניכם כאן היום, ולכן אשמח מאוד לעזרה ולכמה שפחות ביקורת או ניסיונות לבטל את הרגשות שלי.

אז. אני מאוהבת במישהו, אבל *ממש ממש*. חבר אמיתי שלי לחיים, אני אוהבת אותו אהבת אמת, כבר מעל לשנתיים, זה פשוט לא דבר שמשתחרר, מה שלא ניסיתי לא עזר! ותאמינו לי, ניסיתי הכל. ה כ ל. התחושות רק מתעצמות מיום ליום. כל פעם שאני רואה אותו אני מרגישה בשלווה. אני מרגישה שלמה. בטוחה, מוגנת, בבית. אני מרגישה את האושר בפנים - כזה שמתבטא גם בחוץ ואי אפשר להסתיר אותו גם אם ממש רוצים. התאהבויות כבר היו לי לא מעט עד כה, אמיתיות ורציניות לכל דבר ועניין, אבל כזו אהבה? בחיים לא הייתה לי. לפני כבערך שנה וחצי חשפתי את הרגשות בפניו ובשלב הזה לא היה הדדי, הוא היה מאוהב במישהי אחרת. הוא רק אמר לי שגם לו הייתה מחשבה על שנינו, כלומר כזוג, אבל שכרגע (בנקודת הזמן ההיא) הוא מאוהב במישהי אחרת. כאב לי מאז כל יום ואני לא מגזימה. לא ידעתי להסביר למה כל כך כאב לי אבל נתתי לכאב להתהוות לצד המחשבה שיום יבוא, לא רחוק מאותו הרגע, שבו הכאב יפוג, ילך. לא חשבתי יותר מדי על זה.

ובכל זאת, הינה אני כאן היום, כותבת לכם, מלאה בשאלות ומבולבלת קשות. איך יתכן, איך זה שעדיין אחרי כל השנים אני מאוהבת בו? איך זה שאני עדיין רואה איתו עתיד, רואה בו עולם שלם שמכליל אותי בתוכו ואותו בתוך שלי, איך זה שהרגשות כאלו חזקים. השאלה האמיתית שלי, יותר מהכל, היא איך זה שאני מרגישה בתוך תוכי שהוא אהבת חיי ושלעולם לא יהיה מישהו שאוהב יותר ממנו, ובכל זאת, אני והוא לא יחד? כלומר, ברור שאנחנו לא בוחרים במי להתאהב, ועדיין עולה בי השאלה - אם זה לא זה, למה המוח שלי, הלב שלי, כאחד, עד היום, מכתירים את האיש הבאמת מדהים הזה, על כל צדדיו, החיובים והשליליים כאחד, בתור האחד שלי? אהבת חיי והאיש שאיתו אבלה את שארית חיי? איך אני יוצאת מזה???
אני באמת לא מבינה. זה כל כך מתסכל. במהלך השנתיים היו לי פה ושם קראש או שניים אבל בקטנה מאוד. עוד לא הגיע הבחור שגרם לי להרגיש כל כךך מאוהבת אבל באמת מאוהבת, אהבה טהורה ושלמה,
גרם לי להרגיש את מה שהוא גורם לי להרגיש בכל פעם מחדש.

ועכשיו תגידו, את עוד צעירה, הוא עוד יבוא!
כן, גם אני אמרתי את זה לעצמי. יותר מפעם אחת. ועדיין, הוא בראש שלי כמעט ללא הפסקה. אותו הבחור, זה שבאמת, חיים בלעדיו נראים לי בלתי אפשריים, לא שלמים. הוא אהבת חיי וזה דבר שלעולם לא ישתנה, גם אם יבוא בחור שאני מאוד מאוד אוהב ואתחתן איתו, הוא תמיד יהיה איכשהו מעל. תמיד. אני בטוחה בזה כמו שלא הייתי בטוחה באף דבר אחר בחיים שלי. קיוויתי בתוך עצמי שאני גם אהבת חייו, אבל נראה שלא. לפחות לפני שנתיים זה לא קרה. עכשיו אנחנו קרובים מאי פעם ואני מרגישה ממנו וויבים סותרים... מצד אחד הוא משדר שכן קורה פה משהו, מצד שני לא לחלוטין... בקיצור אני במצב מאוד מתסכל וכואב. באמת כואב לי. עמוק בפנים. יש עוד סיכוי למשהו? ואם באמת שלא, איך אני יוצאת מזה? איך אני מוציאה אדם כל כך יקר ואהוב מהראש שלי, לעד? לא רק טכנית, גם נפשית?! איך אפשר לעשות כזה דבר. רק המחשבה גורמת לדמעות לעלות בעיני.

תקראו לזה אהבה עיוורת, אני קוראת לזה אהבת אמת, וזו גם האמת שלי ואני עומדת מאחוריה ויהי מה.
תודה מראש לכל העונים, ובבקשה אל תסננו אותי, אני באמת באמת במצב מייאש וכבר אין לי דרך להסביר זאת, אין למי לפנות, אין לי מושג מה לעשות...
בבקשה תעזרו לי!