כשאני הכי צריכה את הבן זוג שלי הוא נעלם ואומר שאני לא בסדר, מה לעשות? להיפרד?

אני עם חבר כחצי שנה.
שמה לב שהוא איתי הכל טוב ויפה.
ו בד"כ הוא איתי כשאני במצב רוח טוב
ברגע שקצת קשה לי או אני עצובה ובוכה הוא מתרחק, למרות שאם יראה אותי במציאות במקרה עצובה יחבק אותי. אבל אם הוא לא לידי אין סיכוי שיבוא אליי כשאני עצובה. חשוב לי בקשר שגבר יתייחס אליי ברצינות ורגישות גם כשאני עצובה או פגועה או אפילו סתם במחזור אל תנטוש ועוד תצא עליי. גם אם פונה אליו ומבקשת שיהיה איתי שיעזור או סתם יתן לי חיבוק. הוא מתרחק ממני הוא גם יוצא עליי ואומר שאני לא בסדר וזה שאני בוכה אני מניפולטיבית שרוצה לגרום לו לבוא... וככה זה כל פעם כשאני בוכה גם אם לא קשור אליו.
אני מרגישה שבורה מזה. שהוא לא לוקח ברצינות תרגש שלי. ועוד נותן לי להרגיש מעורערת במצב שאני מרגישה כל כך שברירית מולו.
השבת היינו אמורים להיות יחד. הוא אמר לי ברגע האחרון (שישי ב12 בצהריים אחרי ששאלתי אותו במקרה משהו) שהוא אצל ההורים שלו כל השבת וגם שהוא ינסה לשמור שבת(ההורים שלו שומרים)
וביקשתי ממנו שיהיה איתי כי קבענו
וגם הודיע לי ברגע האחרון ולהשאיר אותי שבת לבד בלי הודעה מוקדמת מאוד פוגעת בי. וזה נתן לי להרגיש לא רצויה
התחלתי לבכות. ורבנו בגלל זה..
בסוף אפילו שזה לא הכי צעד חכם לדעתי ביקשתי שכן יבוא אליי שבת שאני מרגישה על הפנים ולא באלי להיות לבד ככה. (לא אוהבת לבקש טובות אבל הרגשתי בדידות ונטושה ולא רצויה וכבר שבת לפני כן הייתי לבד, אמנם מבחירה אבל להיות ממש ממש לבד 2 שבתות ברצף זה קשה לי. באמת.
ואז הוא התחיל להגיד שאני לא בסדר ודי יצא עליי והתחלתי לבכות עוד יותר מתחת לשמיכה ואין לי חשק לכלום אני די בדיכאון כרגע.
מרגישה שהוא לא חבר אמת.
מרגישה שאני לא רוצה לדבר איתו לעולם.
באלי לא לאהוב אותו. הקשר הזה מכאיב לי. איך הייתם מתגברים על ההרגשה של הזלזול הזה מצדו וההרגשה שהוא מוכן לוותר על הזמן איתי כל כך בקלות. לדעתי לא רוצה אותי מספיק וזה הזמן שלי ללכת.
אבל איך לעודד את עצמי איך להתנהל מולו אחרי שבכיתי כל יום שישי ולא הסכים לבוא. ולא חשב לעודד אלא עוד האשים אותי וירד עליי. זה כואב לי ממש, מרגישה שכל פעם הוא מוריד לי ת ביטחון. באלי לשמוע מילה טובה, באלי פשוט לאהוב ולהעריך את עצמי ולא ליפול למקום כזה עם גבר, לא רוצה להרגיש לא רצויה בקשר, לא רוצה להרגיש נטושה, לא רוצה להיות יותר בקשר הזה. לא רוצה לבכות. לא יודעת כבר איך להתנהל עם הרגש מול עצמי ועם התהליך של הפרידה מולו. אני כ"כ עמוסה ברגשות כלפיו וגם הוא עושה המון בשבילי כשאנחנו נפגשים(מתראים בד"כ פעמיים בשבוע) הוא כן נהנה איתי ומכבד אותי כשאנחנו ביחד והכי גבר בעולם כשהוא איתי. לכן זה עוד יותר קשה לי. כי אני פוחדת שלא אמצא מישהו כזה אכפתי. מצד שני הוא לא אכפתי אם הוא לא מתייחס אליי ברצינות כשאני בוכה.
להיפרד ממנו? איך? איך להחזיר לעצמי את הביטחון העצמי? איך לא לאכול את עצמי שבסוף הוא זה שמקבל מה שרוצה, הוא לא רצה לבוא שישי ולא שבת ואמר אם כבר נדבר אז נדבר מוצ"ש, ולא באלי להרגיש נכנעת. באלי שיהיה בדרך שלי פעם אחת. ולא רוצה שיהיה במוצש מצד שני רגשית אני כבר מתפרקת מאיך שהוא השאיר אותי שבת שלימה עם סערת רגשות ובוכה. וכל מה שאני צריכה כרגע זה חיבוק של בנאדם אנושי לרגע. מה הייתם עושים? איך להעמיד אותו במקום על המקרה הזה של שבת והיחס שלו אליי. אני כועסת אבל לא רוצה לפעול רק מאגו ונקמה אלא יותר ממה שיעשה הכי טוב ללב שלי ולנפש שלי קודם.