נקלעתי למשבר בצבא שהתדרדר, מה לדעתכם יהיה איתי בהמשך השירות?

התגייסתי לפני שנה, וחודשיים לאחר מכן הגעתי לגדוד בתור תומך, מההתחלה באתי בגישה לא טובה.
עוד מהקורס לא התחברתי למקצוע וכשהגעתי למחלקה שלי ממש לא אהבתי את העבודה ואת המפקד הישיר.
לא הייתי עובד תמיד הייתי מתחמק מהעבודה ופשוט יצא מצב שחלאס גם אני לא רוצה את העבודה וגם המפקד לא רוצה אותי בעבודה.

מבחינה חברתית באתי ממש שלילי ולא הכי חברותי מודה, צברתי קצת חברים שבסופו של דבר הקשר שלי לא ייושם איתם ולא הפך לקשר טוב ועמוק... תמיד הרגשתי שאני בצד, אבל אני יכול להבין למה.
אין לי את הכישורים החברתיים הכי גבוהים נגיד ככה ולפעמים אני עושה דברים אימפולסיביים שפשוט גורמים לאנשים להתרחק ממני, גם לחלק מהמחלקה היה לי קשה להתחבר באופן כללי.

הגעתי למשבר של ממש כשמפקדת שלנו עזבה ועשו מסיבה, והרגשתי הבן אדם הכי לא קשור בעולם, פשוט ראיתי מול הפרצוף שלי כמה קשה לי להיות קשור ולהתחבר, בזמן שכולם שמחים וכולם ממש בחברותה ואני לא. באמת היה לי קשה עם זה...

בקשתי קבן כמה ימים לאחר מכן מהמפקד מהסיבה שאני "לא מתחבר לאנשים שבמחלקה" שבפועל יש לי איזה שהוא קושי חברתי שאני תמיד מנסה להתכחש אליו. תמיד אנחנו במחלקה בכל מני סיטואציות חברתיות ואני מרגיש ממש רע עם זה שאני לא יכול להיות בסיטואציה. עם הזמן יותר ויותר חברים הפסיקו לדבר איתי. מרחו אותי חודש והגעתי למצב שאני מוצף ועם מחשבות שלא אוכל לפרט פה, אבל בלי כוונות.
אמרתי למפקד אני רוצה לראות קבן ונמאס לי שמורחים אותי ושזה דחוף! קצת נרתעו ובאותו היום קבלתי שיחה עם הקצינת רפואה, וספרתי לה שאני במצב על הפנים וכן היו לי מחשבות לא פעם ולא פעמיים, שאלה אותי כל מני שאלות לקחו לי את הנשק ושחררו אותי לבית (על ימי החופש שלי).

הביאו לי קבן כשחזרתי והרגשתי שהוא קצת לא לוקח אותי ברצינות, שיחה של רק 20 דקות שאני עם חנק בגרון מדמעות שאני לא רוצה להוציא, אמרתי לו מה עובר עליי למרות שהיה קשה להגיד. שאל אותי אם אני רוצה להיות בצבא אמרתי לו שלא, למרות שמתחרט על זה שאמרתי. אמר לי תחזור לפלוגה אמרתי לו אני רק בחדר לא מסוגל להיות עם אנשים כרגע ולא מתפקד, ואולי אפשר איזה שהוא שחרור לבית, ואמר לי שאני אחתום. ולא הכי כיף לשמוע שאני צריך לחתום מהימים שלי בשביל אשכרה להרגע קצת נפשית בבית. קבע איתי פגישה לעוד שבוע שבסוף התבטלה ועוד לא קרתה... אני רק בחדר בוכה כל הזמן וגם עוד מלפני שקבלתי קבן רק בכיתי ובכיתי.

דברתי עם המגד ספרתי לו שהעניין קשה לי וספרתי שלא ממש הרגשתי שהקבן היה איתי בסיטואציה ואני מרגיש עדיין על הפנים, אמרתי לו ממש ככה שיש לי קשיים חברתיים ואני תמיד בחדר. אמרתי לו שאני מתחרט שאמרתי שאני לא רוצה לשרת ושידע שאני בראש של לעבור מקום לגמרי ולהמשיך טיפול בו זמנית, כי אני מרגיש שהמקום ישאיר לי זכרון לא טוב, ופשוט לפתוח דף חדש. המגד כמובן לא היה הכי בעניין לגבי זה, ואמר לי אני גם חוויתי תקופות וזה וזה ואמר שידבר עם הקבן שקצת יהיה איתי יותר בסיטואציה ואם אפשר לקדם תהליכים גם לפסיכיאטר אבל עדיין יש לי הרגשה שלא הכי לוקחים אותי ברצינות.

כרגע אני עוד פעם בבית מהימי חופש שלי כי קצת הכביד עליי להיות בבסיס ופשוט בקשתי.

מישהו שהיה בסיטואציה דומה בצבא ויכול לייעץ?
פשוט מרגיש חסר תקווה ועם חוסר וודאות