איפה למצוא את האומץ לפרוש מהתואר? או שעדיף להיתעקש נגד הלב שלי?

היי אני לילה סטודנטית להנדסת תוכנה, אני בשנה ב, בת 20, אני בחורה בריאה עם שמחת חיים גדולה מהרגיל אני זקוקה אבל בשביל זה ל8 שעות שינה לשקט נפשי לספורט, אוכל מזין וביתי שאני מבשלת, זמן לסדר וניקיון, זמן למדטציה או כתיבה ביומן כי אני מאוד רוחנית וחייבת קשר עם אלוהים. וזמן לחיי חברה ויציאות כי אני חייבת בני אדם ככה אני פורחת, אבל אם חסר לי הדברים האלה אני פשוט נובלת מספיק שאני לא מתאמנת חודש או לא רואה חברים אני מרגישה בדיכאון, אני עצובה כבר אין לי חשק לחייך לעולם, אני כבר לא אני, לא מחוברת לעצמי, פגר מהלך, אני בחורה חכמה מאוד יצרתית, אבל כשאני פותרת שאלה בתואר זה לא מספק אותי גם אם אני מצליחה בהכל אין בי שום שמחה על זה, אבל כרגע המצב רחוק מזה אני גם לקחתי על עצמי עבודות כי ההורים שלי בקשיים כלכליים, אז אני כל היום על הכסא לומדת ועובדת בללמד בזום, אני מרגישה חולה פיזית ונפשית, אני לא אוכלת טוב מלא שוקולד ובורקסים שלא עושים לגוף שלי טוב כי אני רגישה לזה זה משפיע לי לרעה על הבריאות, יושבת כל היום על הכסא שהגוף שלי הוא גוף של ספורטאית וקשה לי לא לזוז כי אני חיה, לא ישנה טוב אולי 5 שעות כי אין לי זמן כל היום בהרצאות הגשת עבודות עבודה, החדר והרכב שלי לא זוכים לטיפול הדבר הכי מבולגן בכדור הארץ, אפילו לא התקלחתי כמה ימים זה מביך אני יודעת, חוץ מזה אני רווקה, ואני באמת בחורה יפה ומושכת אני בגובה ממוצע אבל הציעו לי כבר כמה פעמים לדגמן בגלל הפנים מחמיאים לי המון על המראה ומבחינת אופי כל מי שמכיר אותי אוהב אותי מבחינה חברתית יש לי הרבה חברות אני מצחיקה זורמת ספונטנית קצת משוגעת מחייכת יותר מדי אבל בטוחה שיש מישהו שיאהב את זה בי, ואני מרגישה שכן יש לי את הצורך בזוגיות אבל אין לי איך להכיר מישהו כמו שאני מחפשת ובגלל התואר אין לי גם זמן לזוגיות לצאת עם מישהו וכו ברור שזה ככה אם אין לי זמן להיתקלח, קיצור ממש קשה כל הצרכים שלי בערך לא מסופקים, והכי קשה זה שאין לי את הלמה כי אם היה לי את הלמה להילחם על התואר הזה לדוגמא זאת היתה עבודת החלומות שלי והייתי יודעת שאני עושה את זה כדי להגיע למקום טוב, אבל וואלה אני לא רואה את עצמי מאושרת במשרדים, אני בחורה פשוטה השכלה לא כזה מעניינת אותי סתם השקעתי בלימודים בגלל לחץ מההורים שבקשיים כלכליים ורצו שיהיה לי עתיד עם ביטחון כללי, כשאני שואלת את עצמי מה אני באמת רוצה זה בסך הכל שקט נפשי זמן לדאוג לבריאות שלי הפיזית והנפשית, המון אהבה של גבר ושל אנשים כי אני מאוד חברותית, ולראות קצת את העולם לחוות לטעום כי באמת לא הספקתי כלום טסתי רק פעם אחת בחיים אף פעם לא היה לי בן זוג ועוד כל מני דברים, אני כל כך צמאה לעולם צמאה כמעט מתה מהתייבשות, זה מה שאני באמת רוצה לא איזה קריירה מפוצצת לא להיות איזה מהנדסת כמו שהמשפחה שלי רוצים בשבילי כי הם מפחדים שהמדינה קשה ולא יהיה לי כסף וכל התחושה מאוד הישרדותית בגלל שהם באמת עניים, אמרתי לאבא שלי שאני לא חייבת ללמוד שאני אתחתן עם מישהו שאוהב לעבוד ואני אמצא לי תעסוקה אחרת כמו שאבא שלי הוא המפרנס היחיד בבית ואמא שלי גידלה אותנו אבל הוא אומר לי שזה לא אפשרי והיום המדינה קשה והחיים קשים ואני לא אמצא מישהו כזה ואני צריכה להיות ריאלית כאלו מה ביקשתי, אני פשוט מתהלכת בעולם מנותקת מעצמי בתחושה הישרדותית, והבחורה הזוהרת החייכנית המאירה זאת מרוב אור הכל מגיע אליה בקלות, ואני לא צוחקת כשאני אני אני לא צריכה כלום יותר מזה הכל מגיע אלי, ברמה שאני מקבלת דברים בחינם וכאלה. אני מתלבטת אם לפרוש את הואר וזהו סיימתי כבר חצי מההתחלה רציתי לפרוש אבל אין לי את האומץ מה כולם יגידו מה כולם יחשבו מה איתי מה אם העתיד שלי מה אם אבא צדק ואני אסיים בתור איזה מלצרית זקנה רווקה בודדה שאף אחד לא ירצה כי אין לה תואר והשכלה, מה אם אני אכשל ואשאר בסוף בלי כלום:? מה אם אני לא אמצא משהו טוב יותר? החשיבה של ההורים שלי מאוד מוגבלת ומגבילה אותי מה אתם חושבים שכדאי לי לעשות?