פרידה מהמורה שלי לבלט ומהשיעורים שלה... איך להתמודד?

שלום. אני בת 35. רווקה. ללא קשרים משמעותיים. אין לי חברים. גרה עם אבי, תלויה בו מאד. אימא שלי נפטרה לפני 13 שנים. סובלת מהפרעת אישיות גבולית,דיכאון ואוטיזם בתפקוד גבוה. כל אלה מפריעים לי ביחסים בינאישיים, אני מאד רגישה וגם קשה לי עם פרידות.

התחלתי לרקוד בלט לפני עשר שנים וזו התרפיה שלי. אפילו החלפתי את הביקור אצל ספת הפסיכולוג מרוב שהבנתי כמה שזה מרפא אותי. בשנתיים האחרונות מצאתי מורה שבאמת קידמה אותי יותר מכל מורה אחרת. היא הצליחה להכיל אותי ואת הקשיים שלי. היא בת 68 עם הרבה ניסיון ומשמעת. אני אוהבת אותה ונוצר בינינו קשר מאד קרוב. רקדתי אצלה במסגרת שיעורים פרטיים ובמסגרת קבוצתית.

יחד עם זאת דבר אחד לא עבד כמו שצריך: ביקשתי ממנה שאם היא מלמדת תרגיל פינה חדש שתעבור איתי עליו בשיעור הפרטי כדי שאגיע מוכנה. בשביל זה לקחתי שיעורים פרטיים כדי שארגיש בנוח בשיעור, שאוכל להיות בקצב של הקבוצה. היו כמה פעמים שאכן היא לימדה אותי וצילמנו ואז למדתי את התרגיל אבל הרבה פעמים שלא. היא רואה כמה זה כואב לי, לרוב אני יוצאת בוכה מהשיעור בלי שאף אחד יראה, הרבה פעמים יש ויכוח מול כולם בשיעור איתה שאני אעשה את התרגיל למרות החרדה שזה גורם לי, הרבה פעמים החברות לקבוצה גם מנסות לשכנע אותי וזה גורם לי למבוכה. אני מרגישה ממש חשופה ונבוכה מול כולם שאני הבעייתית.

חשוב לומר שבתרגילי פינה כל פעם יוצאות 3 בנות ויש לי חרדת ביצוע, אני חוששת איך אתפס מול אחרים, שאראה מגוחכת. חשוב לציין שיש לי גם קשיים קורדינטיביים, מאמינה שזה קשור לספקטרום. יש תרגילים שזה פחות ניכר ויותר קלים לי אבל התרגיל הזה ספציפית "משתק" אותי. אני צריכה לעבור עליו אינספור פעמים בבית כדי להגיע מוכנה. אני מרגישה שאני נותנת את כל החיים שלי לבלט ומכבדת כל כך את המורה, משלמת לה כמה שהיא מבקשת, כל שיעור פרטי עולה לי 300 שקל לשעה ואני עושה איתה שיעור קבוע פעם בשבוע ושני שיעורים כל שבועיים כבר במשך שנתיים. בנוסף, אבא שלי מסיע אותי כי אני לא ניידת אז אנחנו לוקחים ומחזירים את המורה כל פעם. תמיד שצריך לארגן את הסטודיו אני הראשונה שעושה את זה, מסדרת את הברים, מטאטאה ... גם בימי הולדת אני לא שוכחת אותה וקונה מתנה מכובדת, כותבת מכתב הערכה... ואני מרגישה שביקשתי משהו לא גדול במיוחד, אני נותנת לה את כל הכלים כדי שנוכל להתכונן לפני, גם מבחינת השיעורים, גם מבחינת זה שהחלטנו להעביר את השיעור הפרטי יומיים לפני כדי שהחומר יהיה לה טרי בראש ואז היא תוכל לעבור איתו בקבוצה. חשוב לציין שאני לא מבקשת שתוריד את הרמה !! אני בסך הכל מבקשת שתעבור איתי על התרגיל לפני כדי שאוכל להתכונן עליו בלי לחץ אבל לא משנה כמה אני מבקשת בכל חודש היא מחליטה להפתיע אותי מחדש. זה תרגיל של בערך 40 שניות שמורכב בערך מעשר תנועות. הייתה לנו על זה שיחה ארוכה רק לפני חודש ושוב זה קורה.. היא לימדה אותי תרגיל פינה אחד ועשתה אותו בשיעור, אפילו זה לא תמיד קורה, ואחר כך עשתה תרגיל שני מבלי לעבור עליו איתי וסך הכל השיעור היה יומיים לפני. כשדיברנו בפעם הקודמת על הנושא היא אמרה שתעשה את כל המאמץ ולרוב נצלם את התרגיל אבל זה לא מה שקורה בפועל. בכל פעם המצב הזה חוזר על עצמו לעיתים תכופות, המבוכה מול הכיתה, האכזבה ממנה שהיא לא מבינה, שהיא חוזרת על זה שוב ושוב למרות שהיא יודעת כמה זה כואב לי. זה ככה כבר כמעט שנתיים.

השבוע שמתי לזה סוף כי אמרתי לעצמי שאני בסוף רוקדת בלט כדי לרפא את הנפש ובסופו זה עושה לי גם הרבה נזק ומוריד לי את הביטחון. אמרתי לה שאני לא ממשיכה וככה יצאתי בסיום השיעור. שתינו היחידות שנשארנו בסטודיו ולא הבכתי אותה מול כולם. יחד עם זאת אני באמת לא יודעת מה לעשות, כואבת לי הפרידה נורא, איך אפשר לעזוב בטריקת דלת אחרי שנתיים? ובכל זאת היא כן עשתה הרבה בשבילי והיה לה חשוב מההתקדמות שלי. וגם אם אתקשר ואסיים יפה, עדיין כואב לי מאד. מצד שני אני לא רואה שהיא איכשהו רוצה לשנות את זה. כאילו היא מטילה איזשהי מרות ולא מנסה רגע להבין את הדברים ב"משקפיים" שלי. גם הסברתי לה שהבעיה גם נובעת בגלל הבעיות שלי, ספקטרום, חרדות וכדומה..

לחזור אליה? לדבר איתה שוב ושוב? לנסות להסביר? להרפות ולמצוא מורה אחרת? היו לי כל כך הרבה מורות. איתה זה משהו אחר. לא רק בגלל שנקשרתי אלייה רגשית היא קידמה אותי כמו שאף אחרת לא עשתה וגם ניסיתי שיעורים אחרים בתקופה האחרונה אין להשוות. עם כל הקריזות שלה היא מחוייבת, חשובה לה ההצלחה שלנו, היא לוקחת את זה מאד ברצינות אבל אני באמת לא יודעת איך לפתור את הנושא הזה. גם עצוב לי אם פגעתי בה אבל גם אני נפגעתי ממנה וכעסתי כי הרגשתי ממש חוסר רגישות ממנה. אז כן יש מצב שתגידו שזה השיעור הקבוצתי שלה וזכותה לעשות מה שהיא רוצה אבל בסופו אני גם מצפה להתחשבות וגם משלמת עבור שיעורים פרטיים אלפי שקלים אז למה לא לכבד אותם ואת מה שביקשתי ולעשות את מה שחשוב לי וגורם לי הכי הרבה מצוקה? לסיכום , הייתי שמחה לחזור אבל אני מרגישה שהנושא הזה לא ייפתר ואין טעם, זה יחזור שוב ושוב. כבר כל כך הרבה פעמים עזבתי וחזרתי וכל פעם כואבת על זה מחדש. חוזרת לשיעורים, כמו "שמה פלסטר" וחוזר חלילה. וגם מוזר לחזור עכשיו, נראה לי שעשיתי את זה ממש מוחלט כי ממש כעסתי ונפגעתי וסגרתי את הדלת באופן כזה שאפילו לא אפשרתי לה או אפילו לי פתח לחזור.