אבא שלי אמר לי, "אם היית נתקעת בחו''ל - לא הייתי עוזר לך", לגיטימי שנפגעתי?

היי לכולם,
אני מכירה את האתר הזה כבר הרבה שנים, ותמיד מצאתי כאן עצות חכמות.
פונה הפעם בניסיון לקבל מענה שיעזור לי לארגן מחשבות.

קצת רקע עליי:
אני בת 20, חיה בבית אבל מממנת לעצמי הכל, כולל אוכל. אני סטודנטית לתואר ראשון, עובדת במשרה מלאה מגיל 14, וההורים אף פעם לא עזרו בכלום, ולא כי אין להם, פשוט ידם אינה פתוחה, וזה בסדר, אבל הסיטואציה שקרתה היום השאירה אותי ללא מילים.

עברתי לתומי במטבח לקחת כוס מים, ואבא שלי התחיל לדבר איתי על כל האנשים שתקועים כרגע בחו"ל. אני חזרתי לפני כחודש מחופשה.
הוא אמר לי, "מזלך שלא נתקעת שם בזמן המתקפה, כי היית צריכה לישון ברכב.".
ואני, שהייתי באמת בהלם, אמרתי לו, "אתה מודע לזה שאנשים לא ידעו שהם ייתקעו בחו''ל?", ענה שלא אכפת לו. אני שאלתי, "אתה רוצה להגיד לי שאם אני, ילדה בת 20, הייתי נקלעת לסיטואציה בה אני תקועה בחו''ל , אתה לא היית עוזר לי?"", הוא אמר לי, "ממש לא, היית ישנה ברחוב כמו הרבה ישראלים. אין לי כסף בשבילך.".

באותו רגע באמת שלא נותרו לי מילים.
אני גדלתי בתחושה שאין לי גב, לא כלכלי ולא רגשי. בתיכון קניתי לעצמי את הספרים והמחברות לבד, כשהמיטה שלי נשברה קניתי אחת חדשה בתשלומים, שיעורי נהיגה ותשלומים על התואר לגמרי לבד, ותמיד הייתי רואה משפחות אחרות ופשוט נאכלת מבפנים. תמיד תהיתי איך זה מרגיש לדעת שיש לך על מי לסמוך ועל מי להישען, עם מי לדבר.
חייתי כמו ענייה, והתרגלתי למציאות בה אסור לי להישבר, כי אם אשבר לא יהיה מי שיחזיק אותי, אבל באמת לא חשבתי שיש לי אבא מספיק מגעיל בשביל שלא יהיה אכפת לו שאשן ברחוב בחו''ל במצב מלחמה.

אני יודעת שאני מעל גיל 18 והוא לא חייב לי כלום, אבל לא מדובר במי שאין לו כסף, ולא מדובר במי שאי פעם בחיי נתן לי משהו. ההפך, רק ירד עליי כל הזמן. ובכלל , אין לך חמלה? אני לא אמא, אבל אני נקרעת רק מהמחשבה על מה יהיה כשיהיה לי ילד והוא ייכנס בטעות למצב כזה, בשיניים אלחם כדי לעזור לו! גם אם תהיה בכיסי רק אגורה שחוקה.

לעבור מהבית של ההורים לא מרגיש כמו אופציה כרגע כי אני סטודנטית שלא מרוויחה מיליונים, אבל זה הדבר הראשון שאעשה כשאוכל.

האם תחושת העלבון שלי מוצדקת? מה הייתם עושים בסיטואציה כזאת? לתשובות אודה.