האם אני עוברת ניכור במשפחה, ואיך יוצאים מהמעגל הזה?

בחרתי לכתוב פה, כי האמת היא שאין לי יותר מדי למי לפרוק.

אני בת 31 בחודש הבא, סטודנטית לפסיכולוגיה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, נשארה לי עוד שנה לתואר. שנתיים גרתי בתל אביב, ולפני שנתיים חזרתי לבית ההורים כדי לתקן קורסים שנכשלתי בהם ולסיים כמו שצריך את התואר בשנה קשה שנכשלתי בקורסים והתפטרתי מהעבודה בשביל זה. בדיוק אז אחותי התאומה ובעלה הודיעו על הריון, ומאז הכל התדרדר.

חשוב לי להגיד מההתחלה: גדלתי בבית אוהב. באנו לעולם אחרי טיפולי פוריות והריון קשה, ואמא שלי פינקה אותנו ועשתה הכל. אבא עובד קשה במשלוחים וכמעט לא בבית, אמא גננת ואישה טובה מאוד. הם באו מהמעברות, מבית של חוסר, בלי השכלה, ועשו הכל בשבילנו שילמו על התואר, מימנו לי תקופה של טיפול פסיכולוגי אם כי תמיד אמא בספק מדברים שקשורים אליי. אמא עזרה לי בשכר הדירה גם כשגרתי בעיר, ותמיד אמרה תיזהרי שאבא לא ידע. ואז יום אחד, באיזה ריב, סיפרה לו בעצמה. אני יודעת מה נתנו לי ולא שוכחת לרגע. אבל מאז אני תמיד צריכה לסתום, כי פעם אמא עזרה. כאילו קנתה אותי בזה. ובכל זאת, משהו שם שבור.. ואני כבר לא יודעת אם הבעיה בי או בהם.

אחותי היא הדומיננטית מבינינו, מצחיקה וחברותית תמיד היה לה יותר חברות והיתה חזקה חברתית, ואצלה הכל קורה מהר. אני יותר שקטה, פורחת מאוחר. כזו שנעלבה מחברויות והיתה הטובה מידי. בנוגע לגבריםיצאתי לדייטים, אבל בן זוג רציני לא היה לי. מגיל קטן הייתי הילדה הטובה ירושלים, זו שאחרי כל ריב הולכת ראשונה להשלים ראשונה . אחותי היא המורדת, ובכל ריב מאז שאנחנו ילדות היא זורקת שאני מקנאה בה ושהיא יפה ממני.
והיום, כשהיא נשואה ואני רווקה, הסיפור הזה נשמע לכולם הגיוני. היא מספרת אותו לבנות הדודות בעדינות, ובכל חברה אני יוצאת המוזרה. הרי מה יחשבו אם אני רווקה שלא היה לה וגרה בבית? עם הזמן למדתי לענות ולהציב גבולות, ולזה בבית שלנו לא היו רגילים. אני לא טלית שכולה תכלת, חדה מאוד ופלפלית אבל אין בי עצם רעה בחיים לא אתחיל ריב.

כשחזרתי הביתה ואחותי הודיעה על ההריון, הכל התדרדר. לאמא שלי היו קשיים בהריונות, והיא מקדשת כנראה בגלל זה הריון. כל ריב שהיה ביני לבין אחותי בתקופה ההיא נזקף לי. אני האשמה , ואחותי נהנתה מהפריווילגיה בתוכה. כי ידעה עמוק בלב שיאמינו רק לה ואמא תפחד עליה כשהיא בהריון. הרגשתי שלא משנה מה אספר, אף אחד לא יבין, כי כולם בטוחים שאני מקנאה ומורדת רק כי אחותי בהריון.
אמא הציגה את זה ככה, ובשלב מסוים גם אני גמעט איבדתי שפיות. סבלתי סבל אמיתי, עד שברחתי מהבית וישנתי לילה שלם באוטו, לפני מבחן.
מי ראה אותי באמת? אף אחד.
זעקתי לאלוהים שיעזור. מה שאני עברתי.. זה סבל גדול.
מאז שנולדה הבת שלה, הקשר בין אמא לאחותי הכי למעלה שיש. הן כל יום ביחד, ועוזרים לה מאוד והכל בשושו. אני שמחה בשבילן באמת. אבל כשאני מסתכלת על הקשר שלה איתי, זה שורף לי את הלב. למה להוריד בת אחת? מה עובר לך בראש?

נראה לי שהבנתי שלאמא שלי כבר קשה לאהוב אותי. אולי תרמתי לזה עם הקללות והכעסים, אבל זה בא מהגנה עצמית כשאני והיא בזמן ריב זה תמיד מתדרדר ואני צריכה להגן על עצמי לא?
מרגישה לאחרונה שיש לה בלב מקום לאהוב אחד, וגם בין בעלה של אחותי לבין מי שיהיה שלי זה יהיה ככה. מפחדת מאפליות גם שם. היא לא עושה את זה מרוע. היא בעצמה חוותה ילדות קשה וגדלה בלי אבא, וצריך להתייחס לאמא שלו כמו לילדה, ובסוף אני יוצאת האמא למשל יש לה אחות גדולה שהיא המחליטה בשבילה על דברים היא דודה שקרובה אלינו אבל זה משחק מקום תמיד בבית. מה שעוד הבנתי שיש העברה דורית מוזרה ביחסים עם אמא ומשפחתה משהו שעובר במשפחה שלה מדור לדור: כמעט לכל אחת מהאחיות שלה יש ילד אחד שמגוננים עליו הכי, כזה שהוא בעייתי אבל יסתמו פיות לאחרים ויגנו עליו מאוד גם אם אוהבים את כולם דומה . לא במתכוון. אצלנו זו אני ככה הפכתי להיות.

ובמשפחה הרחבה זה ממשיך. המשפחה של אמא קרובה אלינו מאוד, והדודים שלי מקסימים. אבל יש שם בת דודה, גדולה ממני בחמש שנים, שלאורך תקופה פתחה עליי עין שלילית. כל מה שהיא אומרת מאמינים, לי לא. ויש עוד כמה שם שפשוט לוקחים אותי כמובן מאליו, וכואב לראות את זה. אולי זה כי אני הרווקה המוזרה. אולי זה כי לפני שנה יצאתי מקבוצת הוואטסאפ המשפחתית ולא באתי לחגים תקופה ארוכה, בגלל הריבים עם אמא. אני מאמינה בכל ליביי שכשאין אמא שמגנה, הסביבה קולטת את זה בלי שאף אחד יגיד מילה. ובבית שלנו אסור לדבר על זה. הכל מטואטא מתחת לשטיח...

אני אתן כמה דוגמאות, כי בלי דוגמאות זה נשמע כמו תלונות באוויר.

לפני חודש אחותי פנתה אליי בוואטסאפ עם שאלה על חיפוש עבודה, ואני הפכתי את העולם בשבילה מגייסות, קבוצות, טיפים, הכל. יצאו ארבעים הודעות, נכון. במקום תודה קיבלתי שאני מוגזמת, שאני מוזרה, ושאולי אין לי קודים חברתיים. אמא זרקה שזה לא יפה מצדה, אבל לקחה את הצד שלה. עד שבריב בינינו, שבוע אחרי, נפלט לה: אין לך קודים חברתיים. חטפתי הלם. אני לא יכולה לתאר לכן את ההרגשה. אשכרה אמרת את זה? את המשפט שאחותי אמרה שידעת שפגע בי? למה? איך אפשר? היא הולכת אחרי אחותי כמו עיוורת, ואחותי אומרת לה שזה מתוך דאגה.
כן כן מאז אנחנו לא מדברות.אחותי טוענת שאני הלא בסדר כי הגזמתי עם ההודעות ואני חופרת.
אני רואה את אמא מתקשרת אליה כל יום ונקרע הלב. איך?

יום ההולדת של האחיינית המקסימה שלי שהיה לפני שלושה חודשים. הודעתי חודשיים מראש שיש לי למחרת מבחן ענק, בתאריך מסוים. וזה מועד ב, שלמועד א שלו בכלל לא ניגשתי, ושלא אגיע כי עשו את זה יום לפני אבל אחותי עשתה דרמה ואמרה לאמא שלי שזה פוגע בה והיא טיפטפה לאמא שזה לא תקין. איימו עליי שייקחו לי את הרכב, ואז ״סתם בצחוק״
אמרו שזה מביך אותם שלא אבוא, ומה יחשבו עליי ככה ההורים אמרו. כאילו שזה מה שחשוב לי.
בסוף נכנעתי ובאתי. שעה נסיעה לגבעתיים, שעה שם, שעה חזרה. ואחרי זה הייתי בדאון, כי כבר שקיעה ולמבחן של מחר הספקתי רק חלק ממה שתכננתי. ואמא שלי עוד העזה להגיד לי: לא מספיק חייכת, איזה בושות. אני ממש בובה על חוט. מבחינתם צריכה להגיע לכל מפגש משפחתי, נקודה!! אני דיי בלתי נראית.

הכלבה של אחותי ובעלה גרה אצלנו כבר חודשיים, כי לנכדה קשה איתה בבית. היא מתוקה, וגם לנו יש כלב. אבל זה קשה. הכלב שלי נצמד אליי יותר, זה מפריע לי ללמוד ביום יום, ואין עם מי לדבר על זה. ביקשתי שיחזירו אותה, לא מחוסר אהבה. אבל קודם כל אחותי ובעלה, ובסוף הצרכים שלי, אם בכלל. וכל פעם שאני מעלה משהו, מזכירים לי שלפני שנתיים סגרו לי מינוס והלוואה. כאילו שזה מה שהופך מישהי לאמא טובה.

כשבעלה של אחותי דיבר עליי רע לפני שנתיים בתחילת ההריון וביקשתי מאמא שתגיד משהו, היא אמרה שתדבר איתו ולא עשתה כלום מספיק.
וכשלחצתי ענתה: מה את רוצה שאגיד לחתן המהמם שלי? תתביישי, קחי את הרגליים ותעופי.
בכל ריב קשה היא אומרת לי תעופי אני לא רוצה אותך. גם אני מחזירה בקללות אבל אני מרגישה לבד.
ויש את הדבר שהכי שורף לי. אמא שלי הייתה מחבקת ומנשקת בילדות. היום יש לה דיי אנטי אליי, וזה מורגש. כל פעם שאני רוצה חיבוק ובאה אליה, יש תירוץ. אויש הידיים שלי מלוכלכות. אני אדביק אותך אני חולה עם וירוס, או מחבקת קר וישר הולכת.
תדמיינו בבקשה שאתן באות לחבק את אמא שלכן והיא מוצאת דרך לא לחבק בחזרה.
ביום ההולדת שלה לפני שנה, בלחץ של מבחן, שכחתי בבוקר לברך במזל טוב. אחרי זה חיבקתי אותה וביקשתי סליחה, ולמחרת הזמנתי לה זר ענק שבחרתי במיוחד. היא אמרה איכס, אני שונאת פרחים! איך שנפגעתי אלוהים שישמור. כי לא היה לי כסף ואני מתקשה כלכלית כסטודנטית.

שמנתי כמה קילו, והיא אמרה יואו איך שמנת, במבט שלא אשכח. תמיד מורידה אותי לא חושבת מהמוח להבין מה יחזק אותי .. אמרתי לה אינספור פעמים: אמא, את מספרת למשפחה הפוך והם מאמינים לך, ועליי את אוסרת לספר. אמא, יש מצב שאת נרקסיסטית? היא נעלבת, ואז אבא שלי בא כועס מהעבודה בלילות: תתביישי, איזו מפלצת הפכת להיות. ואני רק מגנה על עצמי. מה זה כיבוד הורים? אני מאמינה בזה הכי אבל מה עם כיבוד ילדים? יש דבר כזה?

אני תמיד זו שניגשתי בעבר להשלים. גם אחרי הריב הכי קשה, מתוך כבוד לאמא. וזה עושה לי רע על הלב. כשיש ריב בבית אני לא מצליחה להתרכז למבחנים, והראש רץ: אולי לנתק קשר, אבל מה אעשה לבד, מי ידאג לי, זו אמא שלך תכבדי אותה. אבל נמאס לי. לפני שבוע היא שוב צרחה וכעסה בלי פרופורציות.
באתי לחבק אותה, להרגיע. היא אמרה לי אני חולה, התירוץ הקבוע. אמרתי אמא, מה יהיה? למה? למה שוב אחרי שבוע של ריב השלמנו ואת ככה שוב?
ומשם התחיל ריב שאני הורסת לה את היחסים עם בעלה אבא שלי והכל בגללי, שאני לא מפסיקה לדבר על אחותי, שאוציא אותה מהפה.
מרגישה שהיא לא מבינה אותי בכלל. מאז אנחנו לא מדברות כבר שבוע והפעם אני לא חושבת שאגש אליה. למה לי בעצם?.איך אחותי לא משלימה כשהיא רואה את זה? לא כואב לה?
היא יודעת מה עובד על אמא שלי ומנסה את זה יפה. כשהתחלתי לפתוח את הפה שלי ולהציב גבולות זה הרחיק. למה מי שפוגעים בו נשאר לבד?

ויש עוד משהו שרק עכשיו אני מתחילה לראות.
מגיל קטן אמא זרקה משפטים כמו כשתתחתנו תצאו מהבית, או כשאזדקן מי תטפל בי? היא תמיד חששה, ומותר לחשוש. אבל בדיעבד אני מרגישה שאולי בלי לשים לב היא רצתה להשאיר אחת שתישאר, ואני מפחדת שאני בת ערובה שלה. אבא זרק לא מזמן שהם יממנו לי הקפאת ביציות, ובמקום לשמוח נלחצתי. כי אני יודעת שאמא תזכיר את זה בריב הבא, וכי היא כבר מדברת איתי על כמה חשוב לעשות ילד מוקדם.
למה בכלל את חושבת שאביא ילד בלי אהבה? אני מבינה מאיפה זה בא, אבל אלוהים, לא!!!

ויש גם את הכסף. אני אומרת את זה בלי להתבייש: לא ידעתי לחסוך, בזבזתי, פתחתי את כספי הפנסיה.
בעבר אמא עזרה לי היתה אמא טובה ונהדרת כשגרנו רחוק וגרתי בתל אביב. היום יש לי מינוס, עדיין הלוואה של 25 אלף שאני משלמת לבד ואף אחד לא יודע עליה, ומשכורת של 3,500 עכשיו התחלתי משרה .
מהמילואים חלק נכבד תרמתי לקשישים ולניצולי שואה, ובשאר כיסיתי מינוסים. כל חודש אני מפרישה מעשר. אין לי כסף לצאת מהבית. הכל עליי כלכלית, גם לימודים רק החצי שנה שנשאר וביטוח עליהם.
ואני מתפללת לאלוהים איך אשרוד לבד? אני ישנה לבד ובוכה כל לילה. בבית לא מדברים איתי, אני רק ישנה שם. בכיפור הייתי בין ארבע קירות.
אני רוצה אהבה טובה . אני מאמינה באהבה, אבל מרגישה שאהבה לא מאמינה בי.
לא היה לי דייט אחד כבר שנתיים. מחמיאים לי שאני יפה, גבוהה, איכותית, אבל הכל כל כך התדרדר. אפליקציות לא בשבילי, ניסיתי וזה רק מכניס אותי לחרדה. משיכה בשבילי או שיש או שאין, וכשיש, אני לא מחכה, אני מבררת אם הוא פנוי. אבל זה קורה פעם ב, וגם אז נחתך אחרי דייט או שניים.
אני מחפשת מישהו טוב ואיכותי, ציוני כמוני, ששירת ביחידה קרבית, כי זה מספר לי על בן אדם יותר מכל תואר. ואני שואפת לצאת עם מישהו שונה מהמשפחה המזרחית שלי, אל תשפטו.
אבל בשביל מישהו כזה צריך להרגיש ראויה, ואני רחוקה משם. ויש עוד פחד: שכל גבר שיהיה, אמא תמצא בו משהו לא בסדר ותעשה אפליה בינו לבין בעלה של אחותי, שאותו היא מעריצה.
הוא משחק על הרגש וטוב בזה...
אני פחות מתחברת אליו, אבל זורמת.
אני יודעת שיש קשר בין ההתקשרות שלנו כשאנחנו קטנים ליחסים אחר כך לחברות הרעות שהתחברתי אליהן בחיים, לבחורים. אבל איך משפרים את זה?

אז אני שואלת אתכן, ואני רוצה דעות בוגרות וכנות, גם אם הן לא לטובתי. האם אני טועה? איך יוצאים מהמעגל הזה? וסטטיסטית, אם עד גיל 31 לא הכרתי מישהו רציני, אולי זה פשוט לא יקרה? תהיו כנים.
ושאלה לגברים אם יש פה: אכפת לכם משם משפחה מזרחי? אני אוכלת סרט על זה.
והאם זה הגיוני שאכפת לי ממשיכה כדי להתקדם לשלב הווטסאפ או לצאת לדייט? בעיני חייב מינימום של משהו. קשה להכיר כי פעם ב מכירה מישהו שממש הטעם , כן נתתי צאנס, אבל חשוב לי פרפרים ומשיכה.. וגם זה לא קורה
נשארה לי עוד שנה לתואר ואני על סף קריסה. איך משקמים את הכל? מה לעשות מפה?
איך לחיות כשאני הסוג ד? איך לרקום תוכנית מאפס?

אני לא ילדה מוזרה אלא בן אדם כלכך טוב . אני רק צריכה שמישהו יראה אותי.
תתפללו עליי בבקשה. אני מרגישה שאני מאבדת את זה..

אלוהים שיעזור האם אהבה תפגוש אותי? יש לכם סיפורים מעודדים או איך לא להתעסק בזה באמצע מבחנים? איך לשרוד שאחותי באה לבקר?
איך אשכרה לשרוד אותן?