הספקות שלי לפני הצעת נישואים נורמליים, או שאני מתפשר?

אני בתחילת שנות ה30 ונמצא בזוגיות כבר כמה שנים. אנחנו חיים ביחד תקופה משמעותית, והקשר נמצא בשלב שבו נושא החתונה והצעת הנישואים כבר מאוד נוכח.

גם היא מצפה שנעשה את הצעד הבא, וגם אני חושב על זה הרבה.

הבעיה היא שאני לא מצליח להבין מה אני אמור להרגיש לפני החלטה כזאת.

מצד אחד, אני באמת אוהב אותה. היא אחת האנשים שהכי כיף לי איתם. היא מגניבה, זורמת, מצחיקה, יש לנו המון חוויות משותפות ואני נהנה מאוד מהחיים איתה.

יש בה גם דברים שאני מאוד מעריך.

אני בן אדם מאוד חזק בעבודה, בקריירה ובקבלת החלטות בתחומים מסוימים, אבל דווקא בסיטואציות חברתיות, אנשים, מערכות יחסים ודברים ביןאישיים אני הרבה פעמים מתייעץ איתה. היא חדה בדברים האלה, יש לה דעות טובות, ולא מעט פעמים אני לומד ממנה ורואה דברים אחרת בזכותה.

אני גם יכול לדמיין אותה כאמא טובה, פעילה, מעורבת ואכפתית.

מצד שני, יש דברים שמפריעים לי ואני לא מצליח להבין האם אלה פשוט הדברים הרגילים שיש בכל זוגיות, או סימנים שאני מתעלם מהם כי כבר קשה לי לדמיין ללכת אחורה.

מבחינה כלכלית יש בינינו פער משמעותי מאוד.

אני מרוויח הרבה יותר ממנה ומממן את רוב החיים המשותפים שלנו. אנחנו חיים ברמה גבוהה, מטיילים הרבה, נוסעים לחופשות טובות מאוד ולא באמת צריכים לחשוב יותר מדי על רוב ההוצאות היומיומיות.

לי אין בעיה עקרונית עם זה שאני משלם יותר. אני יכול להרשות לעצמי את זה, ואני גם לא מצפה לחלוקה של חציחצי.

אבל לפעמים אני כן שואל את עצמי אם אני מרגיש מספיק הדדיות בדרכים אחרות.

בחלוקת הבית היא כן עושה דברים ודואגת לחלק מהדברים, אבל לפעמים אני מרגיש שאני צריך לבקש דברים ושזה מעורר עצבנות או תחושה שאני דורש ממנה יותר מדי.

לפעמים אני מרגיש שהיא יותר עצלנית ממה שהייתי רוצה, לפעמים היא קצרה או עצבנית, ויש ימים שבהם דברים קטנים איתה מרגישים לי קשים יותר ממה שהייתי רוצה שיהיו.

גם ברמה האינטלקטואלית אני לפעמים מבולבל.

יש תחומים שבהם אני מרגיש שאני יותר חזק ממנה ושאולי חסר לי משהו, ומצד שני יש תחומים שבהם דווקא היא הרבה יותר טובה ממני ואני ממש מתייעץ איתה ולומד ממנה.

אז אני אפילו לא יודע אם זו באמת בעיה, או פשוט שני אנשים עם חוזקות שונות.

עוד נושא שמאוד מבלבל אותי הוא המשיכה.

יש תקופות ורגעים שבהם אני מסתכל עליה ומרגיש שאני מאוד נמשך אליה, שכיף לי שהיא בת הזוג שלי ושיש לי מזל שהיא איתי.

ויש פעמים אחרות שבהן אני מרגיש פחות משיכה, לפעמים משמעותית פחות.

לפעמים אני מסתכל על נשים אחרות וחושב איך היו יכולים להיראות החיים עם מישהי אחרת, ויש בי סוג מסוים של FOMO.

אני לא יודע עד כמה זה נורמלי אחרי כמה שנים בזוגיות ועד כמה זה צריך להדליק אצלי נורה אדומה.

גם היו לנו לאורך השנים משברים וריבים משמעותיים.

כמו כמעט בכל קשר ארוך היו נושאים של גבולות, ציפיות, אורח חיים ואמון שיצרו תקופות לא פשוטות. היו פעמים שבהן הקשר ממש התערער והיו מחשבות אם נכון להמשיך.

מצד שני, אנחנו ממשיכים לבחור לחזור אחד לשנייה ולבנות חיים משותפים.

וזאת בדיוק הנקודה שמבלבלת אותי.

יש ימים שבהם אני חושב:

איזה מזל יש לי. כיף לי איתה, היא בן אדם טוב, יש לי פרטנרית, אני יכול לראות אותה כאמא של הילדים שלי. למה אני בכלל חושב יותר מדי?

ויש ימים שבהם אני מרגיש:

אולי אני מתפשר. אולי אם זו באמת הייתה האישה שלי הייתי פשוט יודע.

כשאני מסתכל על אנשים אחרים סביבי שהתחתנו או הציעו נישואים ונראו מאוד בטוחים, זה מכניס אותי אפילו יותר למחשבות.

אני שואל את עצמי למה אני אחרי כמה שנים עדיין לא מצליח להגיד לעצמי ב100:

זאת האישה שאני רוצה להיות איתה כל החיים.

שאלו אותי פעם:

אם היא תהיה בעוד חמש שנים בדיוק כמו שהיא היום, בלי שינוי משמעותי, האם עדיין הייתי רוצה לבחור בה?

והאמת היא שאני לא מצליח לענות על זה כן חדמשמעי.

אבל אני גם לא מצליח להגיד לא.

וזה החלק שהכי קשה לי.

אם מחר היא הייתה יוצאת לי מהחיים, אני חושב שזה היה שובר אותי.

אני כן אוהב אותה, כן קשור אליה וכן מרגיש שהיא חלק מאוד משמעותי מהחיים שלי.

ומצד שני, אני לא רוצה להתחתן רק בגלל שכבר עברו כמה שנים, בגלל שאנחנו חיים ביחד, בגלל שהיא מחכה להצעה או בגלל שקשה לי לדמיין לפרק את החיים שבנינו.

אני רוצה להציע כי אני באמת בוחר בה.

אבל אני לא יודע איך אמורה להרגיש הבחירה הזאת.

האם לפני חתונה באמת אמורה להיות תחושה ברורה של:

אין לי שום ספק, זאת האישה שלי?

או שאצל רוב האנשים שמסתכלים על הזוגיות בצורה מפוכחת יש גם מחשבות של התפשרות, משיכה שעולה ויורדת, תכונות שמפריעות להם ולפעמים אפילו מחשבות על איך החיים היו נראים עם מישהו אחר?

איפה עובר הקו בין ספק נורמלי של אדם שמבין שחתונה היא החלטה עצומה, לבין ספק שמעיד שאני מנסה לשכנע את עצמי להתחתן עם מישהי שלא באמת מתאימה לי?

ועוד משהו שמעניין אותי לשמוע עליו:

איך מסתכלים על פער כלכלי משמעותי בזוגיות?

אם אחד הצדדים מממן את רוב רמת החיים וזה לא פוגע בו כלכלית, האם זה בכלל אמור להפריע, או שהשאלה האמיתית היא האם הוא מרגיש שהצד השני מביא מספיק שותפות, אכפתיות ומאמץ בדרכים אחרות?

אני מפחד משתי טעויות הפוכות.

מצד אחד, לוותר על אישה שאני באמת אוהב, שטוב לי איתה ושאולי בעוד כמה שנים אגיד לעצמי שהרסתי משהו מעולה בגלל שחיפשתי 100 ודאות או אישה מושלמת שלא קיימת.

מצד שני, להתחתן בגלל אהבה, הרגל, לחץ ופחד לאבד את הקשר, ואז להבין בעוד כמה שנים שהתחושה של אולי אני מתפשר הייתה משהו שהייתי צריך להקשיב לו.

אשמח במיוחד לשמוע מאנשים שהיו בזוגיות ארוכה לפני חתונה:

האם גם אצלכם היו ספקות כאלה?

האם היו ימים שבהם הייתם בטוחים וימים שבהם פחות?

האם המשיכה לבן או בת הזוג השתנתה בתקופות שונות?

ואיך בסופו של דבר ידעתם שהחסרונות של האדם שמולכם הם חסרונות שאתם מוכנים לבחור בהם, ולא סימן שהאדם פשוט לא מתאים לכם?

סליחה על השאלה הארוכה, תודה רבה למי שקרא עד הסוף וענה.