מכורה להברזות... איך עובדים ככה?

שלום לכל המיעצים. אני מקווה שתוכלו לעזור לי עם הבעיה שלי.

אז זה מתחיל בערך בכיתה ג' כשהייתי כמעט כל יום ניגשת למורה ואומרת לה שכואב לי הראש כדי היא תשחרר אותי הביתה. עד כיתה ו' הייתי מעמידה פני חולה מתי שרק אפשר ותפסתי כל הזדמנות להתחמק מבית הספר. בכיתה ו' כבר הייתי מספרת שקרים כמו "איחרתי ולא נותנים לי להכנס" או "פגשתי מישהו מהבצפר ואמרו לי שיש שביתה" ואחרי כמה זמן כבר התייאשתי מלהמציא שקרים ופשוט לא הלכתי. אמא הייתה מתקשרת בבוקר ואני הייתי אומרת שאני כבר יוצאת מהבית כשבעצם הייתי מגיעה רק פעם בשבוע ביום שישי וממציאה תירוצים גם למורה. אחרי כמה זמן אמא והמורה דיברו ועשינו "חוזה" שאסור לי להבריז. וגם אז הייתי לפעמים מתקשרת לסבא שיקח אותי הבייתה כי אני "חולה" וזה לא שנהנתי בבית או משהו... ממש לא! הייתי פשוט יושבת בפחד והייתי שמה את התיק בארון וכשהייתי שומעת משהו וחושדת שמישהו בא פשוט גם אני הייתי מתחבאת בארון וסובלת מכל רגע ועדיין הייתי מעדיפה את זה על פני להיות בבצפר וללמוד עם חברים. בכיתות ז' וח' הייתי לפעמים "מקצצת" קצת בשעות וחוזרת הבייתה שעה לפני או באה באיחור של שעה... בכיתה ט' חזרו ההברזות לכמעט כל השנה עד הדיברתי עם המורה (שמאוד אהבתי) ואז הפסקתי. יא' יב' כמעט ולא נוכחתי... הייתי באה פעם ב... וגם זה למבחן או בגרות בעיקר. היו לי רק 2 עבודות ועכשיו אני בשלישית. בסביבות גיל 17-18 הייתי בייביסיטר והיה לי נוח. נכון שלא אהבתי את הילדה אבל הייתי באה פעמיים שלוש בשבוע לכמה שעות (לא סידור קבוע זה היה מתחלף כל הזמן) שבהן סתם הייתי יושבת איתה רואה טלויזיה ויוצאת לטיולים בפארק וכמובן משחקת בטלפון ומקשיבה למוזיקה... לפני כחודשיים וחצי מצאתי עבודה שהייתי צריכה לעבוד בה 8 שעות ביום וממש סבלתי! רק חיפשתי מתי לחזור הבייתה וכבר הייתי חולה פיזית מההמצאות שם. אחרי פחות מחודש פשוט "לקחתי הפסקה" ל3 ימים ולא הגעתי לעבודה. פיטרו אותי אבל אני ממש לא מתחרטת כי עכשיו מצאתי משהו הרבה יותר טוב הבעיה היחידה היא שגם כאן לפעמים אני רוצה לחזור שעה או שעתיים מוקדם יותר או שבבוקר יש לי את ההרגשה של "אני חייבת להבריז" אבל בינתיים אני לא עושה בעיות. אני עובדת בין 8 ל10 שעות ביום כבר שבוע וחצי בערך ואני פשוט מפחדת שיום אחד אני באמת הולכת להשאר בבית כי אני "חייבת" ויפטרו אותי.. איך מתגברים על זה? אני מכורה להברזות? לפנות לפסיכולוג? להתפטר? (למרות שאני באמת לא רוצה) אני כבר אבודה...