הוריי משפילים אותי ולא מקבלים את האושר שלי והזוגיות עם צעיר

שלום לכולם,
אני לא יודעת מאיפה להתחיל אפילו.
אני בחורה בת 35, הרבה שנים הייתי לבד או במערכות יחסים דפוקות עם גברים בני 30+ שלא סגורים על עצמם. הוריי היו מיואשים ממני וניסו לשדך לי כל דבר שזז, כולל שליחים ערבים מהחנות שילד הבית (אין לי בעיה עם ערבים או משהו). אמא שלי ואחותי הגדולה שהתחתנה בגיל צעיר דיברו איתי אפילו על לעשות ילד לבד ולגדל אותו בלי גבר וכו.אני הייתי מיואשת ולא האמנתי כבר שיקרה לי משהו טוב במובן הזוגי.

לפני שנתיים הכרתי חייל שלקחתי טרמפ, בדרך דיברנו באוטו ובגלל שהיה שבת ולא היה לו איך להגיע הביתה הצעתי להשאר אצלי בקטע הכי תמים שיש. בסופו של דבר התחלנו להיות בקשר ותוך חודשיים כבר היינו זוג (כמובן בשושו).
הוא השתחרר וזמן קצר לאחר מכן כבר הייתי מאוהבת מעל הראש וגם הוא.
בסופו של דבר הוא הציע התחתננו והיום אני במום שלא חשבתי שאוכל להיות בו, אני מאושרת מעל הראש.
אני בהריון בחודש שביעי והוא גם לומד וגם עובד.
כלכלית קשה לנו אך המשפחה שלו תומכת בנו ומקבלת אותי כאילו תמיד הייתי שם. אמא שלו עוזרת לי בכל דבר גם כלכלית (בלימודים של בעלי) וגם פיזית בקניות וכל מה שרק צריך בבית.
עכשיו הבעיות:
החוזה שלנו נגמר ואני בקרוב הופכת לאמא ולא אוכל לפרנס לפחות בתקופה הקרובה. בעלי לומד ועובד חצי משרה אבל הולך להיות קשה לנו כלכלית (תקופה כזאת). ההורים שלו הציעו לנו לעבור לגור איתם לכמה שנים עד סיום התואר אבל ממש כבר לא נעים לי כי המשפחה שלי לא עוזרת בכלום ויותר מזה, הם מתנגדים לזוגיות שלנו.
ההורים שלי לא קיבלו את הקשר וזלזלו בבחירה שלי לאורך כל הדרך ובכל הזדמנות אפשרית. 

יש להם דירה שהם מזכירים ושביקשתי לגור בדירה הזאת כי קשה לנו כרגע אמרו לי " אם היית בוחרת בגבר ראוי ולא תינוק לא היה לך קשה. אם תעזבי אותו נעזור לך אבל אותו לא נממן" וזה רק טעימה מכל מה שהם אומרים לי.
חשוב לציין שלא באתי ממשפחה ללא כסף, דווקא תמיד היה לנו וגם היום יש פשוט לי הם לא מוכנים לעזור בגלל שבעלי צעיר.
זה הורס אותי... למה בתקופה שכל החלומות שלי מתגשמים הם עושים לי דבר כזה? התביישתי לשתף את בעלי אבל בסופו של דבר הוא הבין ואז סיפרתי לו הכל.הוא אמר "משפחה שנולדים בה לא בוחרים אבל אותי בחרת ואני אשמור על כולנו ונעבור הכל ביחד " . הוא גבר ואדם מדהים שאני מעריצה, בחור בן 24 אבל הכי גבר שאי פעם חשבתי שקיים אבל בכל זאת אני מדוכאת ומרגישה רע.
אנחנו כל הזמן נעזרים בהורים שלו שגם אנשים מדהימים אבל ככ לא נעים לי כבר.
אני בחורה עם עבודה טובה מאוד ובחיים לא הייתי תלויה באיש ועכשיו דווקא אני מרגישה כמו ילדה בת 16 אבודה וקטנה שצריכה שייתנו לה ויעזרו לה.
אני פוחדת שימאס להורים שלו ממני כי אני גם מבוגרת ממנו וגם המשפחה שלי בעייתית.אני מפחדת שבגלל הכל הבאסה אאבד אותו.
אני לא מבינה למה ההורים שלי מתנהגים ככה?
מה כואב להם שטוב לי?
פוחדת שיתנהגו לא יפה לילד שלי.

אני כבר ממש לא רוצה לדבר איתם כי הם מגעילים אבל הם ההורים שלי, מה להתנתק מהם לגמרי? לדבר לא עוזר לא משנה כבר כמה פעמים ניסיתי.

נ.ב. אחותי גם איתם ואיתה אני כלל לא מדברת בגלל ההתנהגות וההשפלות שלה.