לספר על האונס לחבר הבא או לא?

עברתי אונס לפני שנתיים בערך. אני לא יכולה לתאר את ההרגשה, חוץ מזה שזה היה נורא.
חלק ממני מת באותו יום. וחלק ממני רק נולד. וזה דווקא לא חלק כל כך רע (מה שנולד בתוכי), אז לפעמים אני תוהה האם זה בכלל דבר רע. אני יודעת שזה קצת מעוות לחשוב ככה, אבל מידי פעם אני שמחה שזה קרה.
עברתי טיפול גוף-נפש, ככה שזה אולי לא הכי מקצועי אבל זה גרם לי להתגבר על זה בצורה הכי שורשית שאפשר. אני כבר לא רואה את עצמי כקורבן. אני כבר לא אומרת 'נאנסתי' אלא 'עברתי אונס'. אולי תגידו שזה טיפשי אבל כן יש בזה משום הרחקה של הטראומה.
בהתחלה לא סיפרתי לאף אחד. אחרי הטיפול סיפרתי להורים שלי ולחברה טובה. היו לי קשרים מאז, אבל לא סיפרתי לאף אחד מהחברים שלי. גם תמיד התחמקתי מהשאלה, כששאלו אותי אם אני בתולה. כי בעיקרון אני אמורה להיות, אבל זה ברור שאם אני אכן אשכב עם מישהו מהם, הם יגלו שאני לא ואז אני אצטרך לספק הסברים. ואיך מסבירים למישהו שאתה באמת רוצה שהוא יישאר שבעיקרון אני בתולה אבל אני בעצם לא, ושאונס זה בכלל לא סקס ושזה קרה לפני הרבה זמן ושאני בטוחה שזה לא היה אשמתי...
ואז לפני קצת יותר מחצי שנה, הגיע האדם הזה שהייתי איתו והרגשתי שאני יכולה לספר לו. וסיפרתי לו עוד לפני שהיינו ביחד, ועוד לפני ששכבנו. וכששכבנו הבנתי באמת מה ההבדל בין סקס לאונס, בין אהבה לפחד.
נפרדנו בערך לפני חודשיים. הוא נפרד ממני, אני לא רציתי בזה, אבל בראייה לאחור, זאת הייתה ההחלטה הנכונה. פשוט צמחנו לכיוונים אחרים. הבעיה היא שעכשיו אני לא יכולה לדמיין את זה שוב.
אני לא יכולה לתאר לעצמי עוד אדם שאני אוכל לשתף אותו, והוא יבין ויקבל את זה ולא יירתע. ויצליח לגעת בי רק בזמן הנכון ויידע מתי להרפות.
וזה לא כאילו אני לא נהנית מסקס. היינו שומרים על רצף מכובד מאוד. וזה גם לא כאילו אני לא אוהבת את כל הגיוון שיש בסקס ושאני צריכה שייזהרו איתי.
אני פשוט צריכה מישהו שיבין שזה חלק ממני. לדעתי זה מרתיע.
אוסיף רק שעכשיו גם הרבה יותר אנשים יודעים. כל החברים הטובים שלי, והם בסדר עם זה.
אז השאלה היא האם לקבור את זה בעבר או לספר לאדם הבא שאני נכנסת איתו לקשר? לא אשקר, יש מישהו באופק, אחרת זה לא היה מטריד אותי..
תודה מראש, ואם צריך להוסיף משהו תגידו.