מפחדת בסוף לדרוך במקום מרוב שאיפות ורצונות

היי יש לי שאלה קצת ליותר אנשים עם ניסיון בחיים
אני נערה בת 18 כיתה י"ב שנה אחרונה שלי בביה"ס
תודה לאל , בתקווה שאני באמת אסיים את זה כמו שצריך
אחר כך שורפת שנתיים בצבא , או שנה בשירות לאומי עדיין לא החלטתי.
אני רוצה לעשות שירות לאומי כדי להתקדם בחיים , לקחת אולי תפקיד שאם
אני אוהב בו אני אשאר בו ואקח את זה כמקצוע לחיים , אני טיפוס שחייב
לעשות את מה שהוא אוהב , ואני תמיד בעד בחיים שבן אדם צריך להיות
איפה שהוא אוהב , ולא כי זה חובה או כי אין ברירה ולסבול בשקט.
לרוב אם אני אלך על תפקידים בשירות לאומי שאפשר מאוד להתקדם בזה
כמו במשרדי ראש ממשלה, בית משפט , משרד הביטחון , השאלה בכלל אם אני אצליח
להתקבל לזה , שמעתי שצריך שפה אנגלית על רמה גבוה , ואני חושבת שצריך לדעת
טוב אזרחות ואני לא טובה בזה , אבל כמובן שאם באמת ארצה את התפקיד הזה ולא אמצא משהו אחר שיעניין אותי ויחשוב שזה אוכל לקדם אותי בחיים אז אני יתאמץ ואלמד.
אני יודעת אנגלית בצורה בסיסית .
רציתי להגיד שמגיל 14-15 כבר הייתי מודעת לעצמי מי אני ומה אני רוצה, יש לי המון שאיפות בחיים לדברים גבוהים על רמה , להצלחות גדולות, לפעמיים מרגישה שאני חייה בסרט, אני מפחדת שמרוב שיש לי כל כך הרבה חלומות , ושאיפות ורצונות בסוף אני
לא אגשים כלום ובעצם " אדרוך " במקום . יש דברים שאני בטוחה שאני אגשים כמעט ב 100% ויש דברים שאני בטוחה שלא אגשים מכל מיני סיבות.
לא באתי לספר מה אני רוצה , אבל באתי לשאול אם יש אנשים שגם מרגישים
שהם רוצים / רצו המון דברים בחיים ושאפו , ובסוף דרכו במקום.
כאילו מצד אחד אני תמיד אומרת שזה טוב שיש לי שאיפות ורצונות
ושיש לי כל מיני אופציות שאם דבר אחד לא מסתדר לי אז לא חסר עוד משהו לנסות
כאילו יש לי כל מיני דלתות להצלחה , ובתקווה שבאחד / שניים מהם אני אצליח.
אבל מצד שני מפחדת שמרוב הרבה דברים אני לא אצליח בכלום. שאולי
אני מתפזרת מידי , תמיד אמרו לי בחיים שאני אצליח במה שאני ארצה באמת
הרבה מכירים אותי בתור משהי שכשהיא רוצה משהו היא משיגה , עומדת על שלה
ואני גם חושבת ככה קצת כי היו דברים שרציתי ובסוף קיבלתי , או בסוף עשיתי
אבל לפעמיים בתוך תוכי יש לי דאגה שאולי באמת דברים שאני רוצה לא יקרו
שבסוף אני לא יעשה עם החיים שלי כלום , כי יש לי המון הביטים על החיים האלה.
אני אדם חצוי , מצד אחד יכולה לחשוב ככה מצד אחר יכולה לחשוב ככה
כאילו זה דבר טוב , אני גם חושבת שזה יכול לפעמיים לתקוע את הבן אדם.

מה עושים במצב כזה? הלכתם פעם עד הסוף אחרי החלומות שלכם?
יש כאלה שדרכו כאן במקום בגלל שהם מאוד רצו דברים ושאפו להגיע להצלחות?
אני סתם מפחדת? אומנם יש לי לסיים את הצבא / שירות ואז באמת יתחיל מן מרוץ כזה אחר החיים , אבל בכל זאת אני בן אדם מאוד עובדת לפי שלבים.
שלב 1 , שלב 2 מה הלאה ... כאילו בקטעים האלה אני מאוד דואגת לעצמי
שהכל יהיה מסודר בראש , יהיה מתוכנן בראש .

מה אתם חושבים על זה? וסליחה על החפירה ♥