מרגישה תסכול וחוסר אונים, שאני לא מנצלת את החיים שלי ואני סתם מעפנה

אני לא מרוצה מהחיים שלי. מאז שהתחלתי ללמוד אני ממש בסוג של מיני דיכאון כזה.. הלימודים כלכך עמוסים ובקושי יש לי זמן לנשום. אני מסיימת כל יום מאוחר בערב וכבר חושך מצרים ובאה גמורה הביתה, ופשוט לא עושה כלום.. מקלחת טלויזיה ולמיטה..
מצד אחד אני מדוכאת ובאלי רק להגיע הביתה ולהתכרבל בפינה שלי ומצד שני בא לי לצאת למועדון ולכייף. יש לי חבר כמעט 3 שנים ומאז שאני איתו אין לי מעגל חברים חוץ מכמה חברות וחברה אחת ממש טובה.. זה התחיל בזה שהוא היה קנאי בהתחלה ורצה שאני יפסיק לצאת עם בנים ואני מטיפשותי הסכמתי כי לא רציתי לאבד אותו כי מכל הבחינות האחרות הוא היה נראה לי אחלה (אני יפה והבנים שהייתי יוצאת איתם תמיד רצו קצת מעבר לידידות אז הבנתי איפשהו את הבקשה.. ואני גם קצת קנאית אז התאים לי שהוא גם לא יצא עם ידידות- והאמת שלא ממש היו לו.. אולי ידידות של חברים שלו..) בקיצור ניתקתי קשר עם כולם ואין מסביבי מעגל חברים כבר הרבה זמן(חוץ מהחברה הטובה) והאמת שגם לו אין כלכך מעגל חברים אין לו כח לחברים שלו כי הם לא באותו הראש כבר שזה מסיבות ומועדונים.. (כשהוא יוצא איתם, בגלל שהם רווקים כל אחד מתפזר לנסות את מזלו עם בחורות והוא נשאר לבד) הוא כבר מיצה את כל עניין המועדונים ברים ואני ממש לא מיציתי.. (יש לו חבר אחד טוב ואני לא מתה עליו) ותמיד אמרתי לו שאנחנו צריכים לצאת יותר (בכללי) עם עוד אנשים ולא תמיד לבד אבל הוא אמר שהוא יכיר חברים חדשים כשהוא יתחיל ללמוד (היה אמור להתחיל השנה בסוף הלימודים נדחו לשנה הבאה)
ועכשיו כשאני בתוך מסגרת לימודית תובענית אני כל כך כל כך מרגישה את הצורך הזה לצאת! אין לו בעיה שאני יצא למועדונים (אבל לא יותר מידי כי הוא לא ישן כל הלילה ודואג לי) אבל אין לי עם מי כלכך.. (עם החברה הטובה אני יכולה לצאת אבל רק פעם ב.. לא בראש שלה תמיד לצאת לשם) ואני גם לא מדברת על רק מועדונים.. אני מדברת על בכללי חיי הווי וחברה.. שיהיה לי חיים כיפיים..
העניין הזה מתסכל אותי לגמרי שאני שוקלת אולי להיפרד מהחבר ולחזור שוב לנשום ולבלות אבל כשחושבים על זה , זה לא בטוח יפתור לי את הבעיות כי עדיין לא יהיה לי עם מי לצאת ומי אמר שאכיר חברים חדשים? -(החברות שהכרתי בלימודים יורדות מהפרק כי הן גרות רחוק ממני..)
אנחנו גם לא נפגשים הרבה בגלל העבודה התובענית שלו ונגיד למשל נפגשנו השבוע ואמרתי לו שאני חייבת לנשום וחייב שנעשה משהו בוא נלך לסרט כי אין מצב ללכת לבית שלך ולשבת מול הטלוויזיה עם ההורים שלך, אז סרט הוא שלל(סיבה מוצדקת לא אפרט) ואוכל גם לא כי הוא אכל לפני זה והוא היה מפוצץ אז סגרנו שנצא על הבוקר לבית קפה כי היה לנו בוקר פנוי אבל בסוף בבוקר הייתי חייבת לנסוע לאנשהו.. ויצא שלא עשינו כלום.. וגם אם היינו עושים.. לאן כבר יש לצאת? סרט וביתקפה/מסעדה, זהו אלו האופציות. זה משעמם וכמה אפשר
אני כותבת ובא לי לבכות אני לא יודעת איך להסביר את המצב אני מרגישה תסכול וחוסר אונים ושאני לא מנצלת את החיים שלי ואני סתם מעפנה
אני אוהבת אותו, אבל אני מרגישה שאם אני ינתק ממנו את הקשר רק אז אולי אוכל להתחבר לחברים חדשים ואולי גם גבר חדש שיותר קליל.. אבל מפחיד אותי שאז אשקע בגלל הפרידה לדיכאון יותר עמוק ושיהיה לי קשה
אני כל כך זקוקה לעצתכם, מה לעשות ???