גילו לבן הזוג חשד לגידול, ואז נפרדנו, לא מבינה מה אני רוצה מעצמי...

היי, לא חשבתי שאני אכתוב כאן, והנה זה קורה.
אני לא משתפת בזה חברות, כי זה עניין שלו, והוא לא היה רוצה לעשות מזה סיפור.
זה תיק גדול שאני סוחבת איתי, והאמת? שככל שעובר הזמן -הוא מכביד יותר.
בן הזוג שלי ואני נפרדנו לפני כמה חודשים באופן רשמי (אחרי שלא נפגשנו יותר מחודשיים), היה לנו קשה מאוד, וגם אחרי פגישת הפרידה המשכנו לדבר מה שהביא לחיכוכים נוספים בינינו -עד שיום אחד, יותר נכון בוקר אחד -לא דיברנו בכלל.

אני בחורה חזקה מטבעי, ותמיד אני יודעת מה הדבר הנכון לעשות.
הגעתי להרבה מסקנות, והמרכזית שבהן היא שפרידה זאת פרידה ואני צריכה להתגבר.
הבנתי שאני צריכה ללמוד מהתקופה הזאת מסר לחיים, להבין מתי להפסיק, לדעת לקבל יותר, להיות פחות עקשנית -
וזה עבד. בהסתכלות לאחור על התקופה הזאת, אני רואה כמה התבגרתי. ואני שמחה על כך.
אני מרגישה יותר את החיים שלי, מבלה הרבה, אני מרגישה שאני פשוט מוצאת את עצמי.
אבל יחד עם כל זה, משהו שם חסר.
וזה הוא.
הוא לא שלי, אבל הוא חלק מחיי, והאמת שכמה שאני ממלאת את החיים שלי בחברות והתבגרות שמביאים איתם שמחה והתקדמות -אני חסרה אותו. כאילו משהו שם טפל.
כמה שחשבתי שהתגברתי, ושאנחנו לא צריכים להיות ביחד, כי זה פשוט לא הולך בנינו -הוא עדיין נשאר.

אני אומרת שאני פתוחה להיכרויות, אני לא חושבת שתהיה לי בעיה להכיר מישהו חדש ולהתאהב, אבל אני לא רוצה מישהו יותר טוב ממנו, כי אין. אולי אי פעם אני אמצא מישהו כמעט כמוהו.. וזה יהיה מדהים.

ביום בו נפגשנו כדי להפרד, הוא הראה לי גוש שיש לו ביד. וסיכמנו שהוא יבדוק את זה, מאז נפרדנו..
ופתאום חברה שלי שולחת לי הודעה "כמה זמן יש ל**** חשד לגידול סרטני?"
אז דיברנו. והוא אמר בהתחלה שהוא יבדוק את זה -ואז הוא ויתר.
אולי חפרתי לו יותר מדי, והצקתי, זאת היתה טעות מצדי.
הוא לא רוצה להפסיד בגלל זה חלילה את השירות הצבאי, (קרבי מורעל), ולא אכפת לו למות בגלל זה כל עוד הוא מגן על המדינה שלו. ניסיתי לדבר איתו,
אבל כמו שכבר הזכרתי -בוקר אחד פשוט הפסקנו לדבר.
(אולי הוא לא רוצה לבדוק בגלל שזה פשוט מפחיד..)

אני מאמינה בלב שלם שזה שפיר ושזאת ציסטה בכלל (למרות שכנראה הרופא התעקש שלא) אבל אני דואגת.
ואני לא יכולה לעשות עם זה כלום.
אנחנו לא אמורים לדבר, לפחות אני לא אמורה להתקשר אליו, זה אמור להיות הצעד שלו להתקשר אלי -זה לא משחקי אגו, זאת מסקנה משרשרת של מקרים ואני חושבת שהוא צריך ללמוד מזה שיעור לחיים.
ועם כמה שזה קשה לי, אין לי בעיה שזה יבוא על חשבון הזוגיות שלנו כל עוד זה הופך אותו למאושר.
אני חושבת שיצאתי עם אדם מדהים. שאני פשוט מעריכה וכל יום מגלה עליו תכונות נוספות שאני אוהבת. כל יום למדתי ממנו דברים חדשים -שאני עדיין מנסה ליישם על החיים שלי.

השבוע, דוד שלי נפטר מסרטן... ואז פתאום הכל צף לי עוד יותר.
אני לא רוצה לפספס אותו.
החיים קצרים, וכל יום שעובר בלעדיו -חסר לי.
אני זוכרת שלפעמים לא היה לי כח לדבר איתו בטלפון (שונאת טלפונים) ובגלל שאנחנו גרים רחוק היה לנו קשה מאוד להפגש (מאז הגיוס בקושי פעם בשבוע)
ורצינו לעשות הפסקה ולקחת על עצמנו דברים להשתפר בהם, כדי שנהיה טובים יותר זה בשביל זו.
אני רוצה שהוא יאמין בעצמו יותר, יפסיק לפחד כל כך.
הראש אומר שיהיה לי קשה לחזור עכשיו, שוב שיחות טלפון ארוכות, שוב להתכתב בוואטסאפ (לא אוהבת את זה)
אני רוצה לשבת איתו, לדבר, אפילו רק לשתוק ביחד ולהסתכל בעננים...
וזה כל כך מבלבל, שאני בעצמי לא מבינה מה אני רוצה בכלל.
רוצה אותו? או להמשיך הלאה בחיים, לצאת עם מישהו אחר...?
רוצה להמשיך לחכות לאחרי הצבא?

איך אדע אם הוא בדק את הגוש ביד?
איך אדע אם הוא רוצה אותי כמו שאני אותו?
היינו יותר משנה ביחד, ואני רק רוצה להכיר אותו יותר.
הוא יתקשר יום אחד?
הבעיות שלנו נובעות מחוסר יכולת התקשורת והמפגשים שלנו? (צבא...) :(

תודה למי שקרא, אני מעריכה מאוד.
ואם תוכלו להגיב, תבורכו (-;