יש לי חוסר ביטחון עצמי נוראי בגלל במצב בבית, אמא שלי מתעללת בי

אז אפשר להגיד שאמא שלי מתעללת בי, מגיל קטן שמעתי קללות ואיומים נוראיים ואני לא רוצה לכתוב כלום על הנושא של אלימות כי אני פוחדת שזה יפר את האנונימיות שלי פה, בכל מקרה, היא רוב הזמן בסדר אבל כשהיא נכנסת לקריזה היא לא שולטת על עצמה ואומרת דברים נוראיים, מאוד, וגם האח הקטן שלי לומד ממנה כי היא סוג של "בעדו" אז יוצא שגם הוא "נגדי", וזה תמיד היה ככה אז הוא פשוט כבר רואה אותי כאוייבת. בקיצור, כל המצב אצלי בבית לא שפוי ואני מגיל 0 חיה בגישה שהמשפחה שלי נגדי ותמיד הצד של אבא שלי מנסים לעודד אותי כי הם מכירים אותה ומסכימים איתי אבל כמה זה כבר עוזר (הורים גרושים). וכל זה לא בעיה, כי אני בקרוב אעבור לגור עם אבא שלי, הוא בסדר גמור אז הכל בסדר כי המצב יפסק בקרוב. מה שאני רוצה לשאול קשור לזה. בגלל כל המצב הביטחון העצמי שלי מאוד נמוך, וזה לא רק הביטחון העצמי אלה בכללי כל החשיבה וההתנהגות שלי, אני כל הזמן בטוחה שכולם שונאים אותי, אנשים שבכלל לא מכירים אותי אני בטוחה ששונאים אותי. אפילו סתם מבט ברחוב גורם לי להרגיש רע. אני לא חברותית קשה לי נורא להפתח לאנשים, לפעמים סתם בנות בבית ספר מנסות להתחבר איתי אבל זה בלתי אפשרי כי .. לא יודעת למה, יש לי מן מחסום כזה וגם אם אני מאוד רוצה להתחבר ולהכיר את אותו בן אדם אני גורמת לו להרגיש שהוא חופר לי ושאני לא רוצה לדבר וההפך הוא הנכון. הדבר שאני הכי רוצה זה להיות בן אדם חברותי ואהוב אבל אני לא מאפשרת לעצמי להיות כזאת. אני לא יכולה ליצור קשר עין עם אנשים ולהסתכל עליהם כשאני מדברת איתם, אני כל הזמן בטוחה שאנשים שופטים כל תנועה שלי וכל מילה וכל טון שאני אומרת בו מילה, בלי הגזמה, ואני יודעת שזה בראש שלי אבל אני עדיין ככה. בקיצור, שיחות עם אנשים זה דבר מאוד מלחיץ בשבילי בעיקר בגלל שזה כל כך חשוב לי ואני פוחדת לפשל, וכתוצאה מזה אני בקושי מדברת. אני רואה את כולם אומרים שלום לכולם ומדברים עם אנשים אקראיים באוטובוסים לדוגמא ואני כל כך מקנא בהם, ואני יושבת לבד בתחושה שכולם חושבים איזה מוזרה אני. ואני ממש בטוחה שזה בגלל המצב בבית, כי זה מתחבר מעולה, כל מי שמכיר את המצב שלנו אומר בעצמו שאני מקבלת יחס של זבל ומן הסתם אחרי כמעט 15 שנה אני גם ארגיש כמו זבל. אח שלי קורה לי כלבה כל פעם שהוא רואה אותי (ואני נשבעת שבלי שום סיבה) הוא בן 11 והוא למד ממנה להגיד את זה, והיא- או שמקללת או שמדברת בטון ציני מתנשא ומזלזל ואני לא היחידה שאומרת שהיא עושה את זה. אני מרגישה שממש חפרתי ומקווה שלמישהו היה כוח לקרוא .. פשוט, מה לעשות ? איך להפסיק להרגיש כאילו האנושות שונאת אותי ? הנזק הנפשי כבר נגרם אז גם כשאני אעזוב זה בטח לא יפסיק. אתמול לדוגמא ממש רבתי איתה אז היום כל היום בבית ספר הייתי מדוכאת והלכתי כפוף כזה (יותר מהרגיל כן ?), זה כבר אומר שהמצב בבית משפיע עליי וזה מה שגורם לי להיות ככה. כל מה שמחזיק אותי זה הידיעה שבעתיד יהיה טוב כי למרות כל זה אני חושבת שבבסיס שלי אני כן בן אדם מאושר ונחמד, והפחד הכי גדול שלי זה שגם אם הכל יפתר אני בכל זאת בעתיד לא יהיה מאושרת ואז כבר איזה תקווה נשארה לי