לא רוצה להיות יותר הילדה שמסתכלת במראה ורואה בן אדם ריק

קודם כל תודה רבה שאפילו נכנסתם לשאלה שלי, זה ממש לא מובן מאליו לדעתי , וגם אם תקראו עד הסוף, אז תודה רבה.

אז אני ת. בת 15.
אפשר להגיד שאני ילדה יפה , תמיד לכל מקום שאני הולכת בו אומרים לי את זה.
אבל אני לא רגילה, בכלל לא.
רוב הזמן אני עייפה מדי אז אני נראית חיוורת ועייפה כל היום, אני אף פעם לא הייתי מעוניינת ביצרת קשרים חברתיים עם אף אחד, אף פעם לא הבנתי את העניין בזה, אתה נהיה חבר של מישהו, הופך להיות החבר הכי טוב, רב, וזהו, הוא הופך מהחבר הכי טוב שלך ולאויב הכי גדול שלך.
אני תמיד אומרת, חברים זה כלום חוץ מאויבים שאתה מכיר.
אני גם מתלבשת יחסית מוזר לגילי וליחסית בנות אחרות אני מתלבשת בסגנון כמו של קורט קוביין רק עם בגדים של בנות, דברים שגדולים עלי, לפעמים סתם חולצות שכתבתי עליהם ומכנסיים שהיו אצלי בארון 3 שנים ונקרעו לי בפעם המי יודע כמה.
וגם תמיד יראו איפור שחור בעיניים שלי, אני בדר"כ לא מדברת עם אנשים, או יוצרת איתם קשר עין, אבל כשאני כן (לעיטים נדירות) הם ישר בוהים בי לרגע, כנראה כי בחיים לא ראו אפילו את צבע העיניים שלי.

לכל מקום שאני הולכת, תמיד נועצים בי מבטים, אולי פשוט אני אפתח פריק שואו משלי ואהיה המופע הראשי? הפריקית של כל הזמנים.
אני שונאת שמסתכלים עלי, אני שונאת ששופטים אותי. שונאת את זה.

אני הולכת ופתאום מרגישה כאילו כל העולם מתהפך סביבי, הכל נהיה צבעוני או אפור מול העיניים שלי, ואז אני עוצרת לרגע, נשענת על הקיר, עוצמת עיניים נושמת וממשיכה ללכת.
הלכתי לרופא כמה פעמים, ולרופאים שונים ואמרו לי שזה כלום ושהכל בסדר.
אני מרגישה כמו איזו שיכורה מפגרת כל יום או משהו כזה.

אני לא סגורה על עצמי ואני יכולה פשוט להתעצבן ופשוט להרוס כל דבר שסביבי, יש בי הרבה כעס ועצבים, וכל היום אני שומרת את זה בפנים, ואחרי זה מגיעה הביתה, מתנהגת כמו הילדה הכי מאושרת בעולם להורים שלי ואחרי זה שאני לבד אני פשוט משתגעת, מוציאה את כל הכעס והעצבים של היום.

אני מסתכלת במראה לפני שאני הולכת לישון ואחרי שאני קמה בבוקר, ואני לא רואה את הפריקית או את הילדה היפה שאומרים לי שאני.
אני סתם רואה משהו ריק.
לא אכפת לי משום דבר, לא מלימודים, לא מחברים, לא מכל הדברים האלה שאני צריכה להיות אכפת מהם, אני רק קמה בבוקר, עושה את המטלות שלי, הולכת לבית ספר עושה את כל הדברים שם, למרות שאני גרועה בהכל שם, ואז חוזרת הביתה שומעת מוזיקה כל היום ובוהה בתקרה וכאן נגמר היום שלי.

אף פעם לא ביקשתי שום דבר מאף אחד , אפילו לא טובה אחת.
אני רק רוצה לקום יום אחד ולהיות עם היכולת להנות גם מהדברים הכי פשוטים בחיים.

יום אחד אני פשוט אמות ולאף אחד לא יהיה אכפת, אף אחד לא יזכור אותי, זה יהיה כאילו לא הייתי בכלל, כאילו בחיים לא הייתי קיימת.
יש דרך שאני יכולה להיות בן אדם עם אופי שונה? אני לא יכולה ככה יותר, אני בן אדם הכי מוזר שהכרתי אי פעם, אני שונאת את זה.יותר מכל דבר אחר בעולם.
תודה שקראתם על לכאן, ותודה רבה לעונים.