אמא שלא תומכת בי ורק גורמת לי להרגיש חרא עם עצמי, למה אני צריכה אמא כזאת?

אז ככה
אני כיתה יא
ואני באמת נותנת את כל כולי במבחנים אני תמיד עושה את המקסימום שלי בכל דבר
ואני לא תמיד מצליחה להוציא את הציונים שאני רוצה (אני נחשבת חכמה בכיתה)
אז היה מבחן בהיסטוריה שבאמת למדתי אליו הרבה ממש נשארתי ערה עד מאוחר
באמת שהשקעתי וקיבלתי 69
וחברה שלי שלמדה יום לפניי ועשתה את כל המבחן בשליפים
קיבלה ציון ממש גבוה
וזה מבאס כאילו רבאק אני נותנת את הנשמה שלי ובסוף היא מקבלת יותר ממני ?
ואני תמיד מפרגנת לה באמת מכל הלב ,
אבל זה מבאס אותי לפעמים
כל התסכול הזה הצטבר לי וממש בכיתי היום בקושי עניתי לה
לא יכולתי להסתכל עליה חייכתי חיוך מזויף אבל מבפנים כאב לי היה לי רע
אני לא רוצה להראות חולשה, אני לא רוצה להראות שכואב לי
שהיא לומדת ומצליחה ללמוד את כל החומר בזמן קצר ומוציאה ציונים טובים ואני לא
אז בקיצור חזרתי הבייתה מוקדם לא היה לי מוטיבציה בשיט ללמוד
ובדיוק אני ואמא שלי התחלתי לדבר לפניי כשבוע
אנחנו לא דיברנו הרבה מאוד זמן (חודשים ואפילו שנה בלי להגזים מסיבות כאלה ואחרות )אז הלכתי לחדר שלה והיא שאלה למה חזרתי מוקדם
ופשוט בכיתי עליה סיפרתי לה מה קרה רציתי רק שתגיד לי״הכל בסדר זה רק מבחן ״ רציתי שתגיד את המילים האלה שיחזקו אותי
אבל במקום זה היא רק שאלה אותי שאלות
״מה רק את קיבלת ככה ? כמה בנות אחרות קיבלו ? אבל מה קרה לא למדת ?את תמיד לומדת עד מאוחר״
הסברתי לה שזה קשה לי לזכור את כל החומר הזה
ואחריי זה הלכתי לחדר הרגשתי כאילו ממנה חיזוק אני לא יקבל
אחריי זה מאוחר יותר הלכתי לחדר שלה והיא שאלה אותי למה אבא שלי הולך להפגש מחר עם המחנכת שלי (והסברתי לה שאבא שלי לא הגיע לאסיפת הורים אז הוא הולך להפגש איתה מחר -שזה אכן נכון)
והיא חשבה שבגלל המבחן היא קראה לו לדבר
וזה כל כך עיצבן אותי , היא כאילו שאלה אותי את זה כדיי להעיר לי
והסברתי לה בעצבנות שלא
ואז הגיע השיא !!!!!!!!!
שהיא אמרה לי ״אין לך בושה שבנות קיבלו יותר ממך? את לא מתביישת ?״ אמרתי לה ״לא ״כאילו לא אכפת לי
רציתי לבכות זה כל כך כאב לי כאילו אני חושפת את הרגשות שלי כלפייך וככה את בעצם מתייחסת אליהם ?
אני שכחתי לרגע למה הפסקתי לדבר איתה חוסר התמיכה חוסר האהבה שאני כל כך זקוקה לה
אני לא יודעת מה לעשות אני כל כך שונאת אותה אני כבר לא סומכת על אף אחד כל כך כואב לי שאני בוכה מה לעשות ?