לא רוצה לשרת בצה"ל, בייחוד שהוטרדתי מינית, כל כך מוזר?

אז כן, זה נשמע נורא החלטי ואולי אגואיסטי ואני גם בת ארבע עשרה אז היי, זה בטח ישתנה, אבל אני לא חושבת, יש לי דעה מאוד מגובשת בנושא הזה כבר די הרבה זמן - אני לא רוצה להתגייס.
אז כן, מה שכתבתי בכותרת היא הסיבה החדשה ביותר מכל הסיבות שלי. אני הייתי מוטרדת מינית רק עד עכשיו, בתור ילדה, כל כך הרבה פעמים בחיים שלי, ואני מספיק מכירה את עצמי בשביל לדעת שאם משהו כזה יקרה אני לא מאלו ששילכו להתלונן, אני רוצה להיות, אבל זה קרה לי כל כך הרבה פעמים שאני כבר יודעת מה יקרה, גם כשהחבר הכי טוב שלי עשה דברים.... שאני לא רוצה להעלות.... ואני לא מוכנה בשום פנים ואופן ללכת לשרת במקום, שבו כל כך הרבה נערות הוטרדו מינית, רק ב... חודש האחרון? כל כך הרבה מקרים חדשים, ואלו רק מה שאנחנו שומעים עליהם! אני לא חושבת שזה הגיוני שנערה בת שמונה עשרה הולכת לשרת, מוטרדת על ידי המפקד שלה ואז עוד נתבעת על ידו.
שנית, אני לא תומכת בשום דבר קורה כאן בארץ הזו, אני חושבת (וסליחה למי שלא מסכים) ששום חלקת אדמה לא שווה שימותו בשבילה, לא משנה אם זו ירושלים או ניו זילנד, ואני לא רוצה לשתף פעולה עם ארגון כזה, לא רוצה.
הרבה אומרים שאחרי שמונה עשרה שנים במדינה הזו, אני צריכה "להחזיר לה" למה? כי רמת החיים פה גובהה יותר מבארצות אחרות או משהו כזה? לא נראה לי, אני אוהבת את המדינה שלי אבל לא מספיק בשביל לעשות כל כך הרבה דברים שאני לא מאמינה בהם.
אני בטח נשמעת איזו ילדה מפונקת, ובאמת שאני לא, אני מתנדבת הרבה ומצטיינת בלימודים, הולכת לשומר הצעיר ומתחילה במדא ואני עושה כל מה שאני יכולה ומשקיעה, וזה לא שאני הולכת נגד הזרם בכל דבר - לא - רק בעניין הזה, אני כן טבעונית אבל לא קיצונית, כן שמאלנית אבל לא קיצונית, כן פמיניסטית אבל גם, שום דבר לא באופן קיצוני. אני לא מאמינה שזה הגיוני שבזמן שילדים (ילדים!!) בגיל שלי הולכים לקולג' או משהו כזה אני צריכה לקרוע את התחת בשביל משהו שאני לא קרובה להאמין בו, ואז עוד כשאני יוצאת מחוץ לישראל (סתם דוגמא שמציקה לי) אני בתכלס שירתתי בצהל! "הצבא הכי מוסרי בעולם", הצבא שעושה דברים כל כך נוראיים ומטייח אותם, ואני לא סתם כותבת ללא מקורות אמינים, יש לי, אני ממשפחה מאוד ציונית וכולם כל זאת מודים בזה.

יש גם את הפן של האופי שלי, אני רגישה, מאוד, ואני באמת באמת לא סתם אומרת את זה בתור תירוץ או משהו, כשמישהו רב איתי על הדבר הכי קטן, אני בוכה, כשמישהו כועס עליי, אני בוכה, כשמישהו מדבר אליי טון שאולי קצת מפריע לי זה מעלה לי חרדות נוראיות של מה עשיתי לא בסדר וזה הפריע לי מאוד בחיים עד עכשיו, אני לא רוצה לחשוב מה יהיה בצבא. כל הקטע של המגע, אני חילונית לגמרי, אבל מספיק שגבר יגע בי קצת יותר ממה שמתאים לי אפילו בטעות וזה מעלה לי דברים... ושוב, אלו דברים שאני מתמודדת איתם ביומיום ואני לא רוצה לחשוב מאיך זה יעבוד בצבא.
הפרעות אכילה, מספיק שאני שבוע מחוץ לבית והן יתפתחו מחדש ואני אפסיק לאכול, סביר להניח שאני אהיה מאושפזת במחלקת הפרעות אכילה די מהר, וזה לא דבר שיעבור, כבר שנתיים אני מתמודדת עם זה וזה הולך ובא וזה למען האמת זה מה שהכי מפחיד אותי, כשאני יוצאת לטיול שנתי אני לא אוכלת, בכלל, וסתם, כי אף אחד לא משגיח על מה שאני אוכלת, ובצבא? מי ישים? למי יהיה אכפת מאנורקסית אחת?
וכל זה.... קיצור מקוצר ומצונזר של מה שאני חושבת ומרגישה בקשר לצהל.. אני צודקת? אפילו קצת? אני מרגישה במין בית כלא כזה כי כולם מסביבי בטוחים שצריך לשרת, אבלאני לא מאמינה הזו, זאת אומרת, אני מסתכלת על אנשים אחרי הצבא, ששירתו כי "זו המידנה שלהם", ואני רואה כמה המדינה "עוזרת", כמה היא מושחתת, ואני לא חושבת שזה צודק, אני משוגעת? זה עד כדי כך מוזר לחשוב ככה?