דתייה לשעבר; הפכתי לחילונית ועשיתי כל מה שאסור, מי ירצה להתחתן איתי עם עבר כזה?

אני יודעת שזה נשמע מתבכיין, סביר להניח שכאשר תקראו תחשבו שאני בוכה על קטנות, אבל האמת היא שאני כבר הרבה זמן מבקרת פה באתר ואני כל פעם כמעט ושולחת, ומתחרטת, והפעם החלטתי שדי.

אני בת 22, דתיה לשעבר, כל חיי הייתי בחינוך נפרד, אין לי אחים, ואני גרה עם אמי. מאז ומתמיד היו לי אישיוז בנים. כשהייתי נערה תמיד חשתי כאילו לא מתייחסים אליי, כאילו אני בלתי נראית, בכל פעם שנתפסתי בעוונותי מחליפה מילים עם בנים בגילי היה מי שהלשין להנהלה, לבית הספר, ולהוריי וקיבלתי עונש. לא רק אני, כל מי שעשתה כך. עם השנים, כשהוריי התגרשו (דבר שלא מקובל כל כך במסגרת הדתית) נהייתי כועסת יותר ויותר. נשרתי מבית הספר (והאמת שהייתי תלמידה לא רעה בכלל), והתחלתי לכתת רגליי ברחובות בן יהודה וכיכר החתולות, לעשן, ולשתות. לפעמים על המדרגות עם פליטי מסגרות אחרים, ולעיתים בבתים שונים. עם הזמן יצא לי מן שם כזה של "זורמת", של מישהי שאפשר להיות איתה. שמחפשת. והאמת.? שאני בושה לומר אבל עליי להיות כנה לחלוטין, זה נכון. באמת זרמתי. אבל לא במובן המיני. פשוט כל כך רציתי מישהו לדבר איתו. לאחר ששנים רבות הייתה אצלנו הדרת גברים (שזה שם אחר להדרת נשים שנשים עושות לעצמן, בחברה שאני באה ממנה), נכנסתי לעולם החילוני, בלי שום ידע. הדבר היחיד שידעתי הוא שכמעט כל דבר שאני עושה הוא אסור. לפלרטט, ולרקוד, ולהתאפר, ולאהוב את הגוף שלי ולהלביש אותו צמוד. הכל רע כי אני לילית הפתיינית.
ואז הבנתי עוד דבר, שלילית הפתיינית יכולה להשיג צומי מכל גבר, בזכות אותם הדברים שהופכים אותה ללילית הפתיינית.
אז מה הבעיה שלי ומה אני רוצה מחייכם?
ובכן, אצלנו במגזר (לא, לא הבדואי, השני.. הדתי) - יש מונח שנקרא "תינוק שנשבה". מן ביטוי (מתנשא מאוד) שאומר- אדם שהוא חילוני/בור/חסר ידע, אבל זו לא אשמתו, ככה הוא נולד ונסיבות חייו הביאו אותו למצב כזה, ועל כן יש להתייחס אליו כאל תינוק שנשבה.
אז אני מצאתי הגדרה משלי...
אני שרמוטה שנשבתה.
כן כן, מה שאתם שומעים.
אני, שמעולם לא היו לי ידידים, או אחים, או קשר כלשהו, אני שנשרתי מהלימודים ונקראתי פריחה אצל הדתיים, אני , שההורים שלה התגרשו, היחידים בשכבה, אני הפכתי לשרמוטה.
לא יודעת לומר לא.
מכירה רק דרך אחת להתחבר לבנים.
דרך הציצי שלי. דרך התחת.
הדבר היחיד בי שאי פעם הצליח כנראה למשוך. אני, אני שרמוטה.
מהיום שאיבדתי את בתוליי, באותו לילה בדירה המזורגגת ההיא (דבר שנעשה בלא הסכמתי, אבל לא ניכנס לזה), מאז אותו יום אני מתביישת לומר את המספר.
אני כבר בת 22. אני רוצה אהבה, אני רוצה קשר, זה מה שכל החיים רציתי, סוד? אפילו לא נהנית מסקס.
אבל זה הדבר היחיד שיש בי.
אני לילית הפתיינית.
ההיא....
שמעולם לא ידעה איך צריך להתנהג.
איך אצליח להקים בית.
איך אתחתן.
מי ירצה להיות עם לילית הפתיינית,
ולמה זה הדבר היחיד שרואים בי?
למה ?