לב שבור

אני יודעת שהסיפור שלי לא מיוחד או שונה, אבל אני באמת מתחילה לרחם על עצמי.. היה לי חבר, חבר ראשון, היינו רק חודש ושבוע. אני לא יפרט בנושא כי זה לא משנה, נפרדנו ואן סיכוי שנחזור כי אני יודעת שאן טעם כי זה יגמר שוב, אנחנו לא מתאימים. בקיצור,זה קשור אלי.. אני סבלתי המון בחיים וכמעט לא ראיתי טוב, ושהטוב הגיע הייתי אובססיבית אליו.ומתי שהוא הלך? לקחתי קשה..
שאותו אחד הגיע הוא נתן לי אהבה ואז לקח אותה..
היה לי טוב והייתי מאושרת והרגשתי שסוף סוף למישהו אכפת ממני, ויש לי ממי לקבל חיוך ועם מי לדבר, ועל מה לחשוב שאני הולכת לישון.. הוא מילא לי את החיים.. ושזה נגמר, אני מרגישה א ב ו ד ה. בהתחלה בכיתי וראיתי איך אני מדרדרת לדיכאון כבר, שירים עצובים אובססיה ואז לקחתי את עצמי בידיים. מחקתי את המספר שלו רק כדי שאני לא יראה את השם שלו כל פעם באנשי קשר, מחקתי את ההודעות, את ההסטוריה בפייסבוק, את התמונות, עשיתי שהוא לא יוכל לשלוח לי הודעות או לעשות לי ליקיים כדי שאני לא יזכר בו, ושאני לא יוכל לראות את הסטטוסים שלו או כל דבר אחר שקשור אליו בדף ביית. אני לא צופה לו אפילו לא פעם אחת. ולא מדברת איתו. זה עזר, אני לא בוכה בכלל. אני לא שומעת שירים עצובים רק שירים שמחים שעושים לי מצב רוח.
אני כבר לא חושבת עליו מחשבות עצובות כמו כממה אני מתגעגעת וכאלה.. אבל, אמת? אני לא מפסיקה לחשוב עליו. כל יום כל דקה כל דקה. כל טלפון אני חושבת אולי זה הוא, כל עדכון או הודעה אני חושבת אולי זה הוא,
כל שיר שאני שומעת אני מקשרת את המילים אליו איכשהו,
והפרטים המציקים.. אני נזכרת אחורה בקשר שלנו וקולטת כמה שקרים הוא נתן לי וכמה סתומה הייתי, שבכלל האמנתי. ומה חשבתי לעצמי שדמיינתי שבכלל יש לי סיכוי שהוא איי פעם יאהב אותי איך שאני? אני כבר לא יודעת אם לצחוק או לבכות על כמה טיפשה הייתי! המילים שהוא אמר תקועות לי בראש, אני זוכרת כל מפגש כל מילה כל נשיקה. מתה רק להיות בחדר שלו עוד פעם אחת.. אני מתגעגעת לנשיקות שלו ולחיבוקים שלו.. לזה שאני מקבלת הודעה בבוקר, ושאני עולה לישון, ולכינויים שהוא היה נוהג לקרוא לי בקול המצחיק שלו, ולישיבות עם חברים שלו. הוא כאילו מולך על העולם שלי.. שלא נדבר על זה שהוא ניראלי חזר לאקסית שלו יומיים אחרי שנפרדנו.. וזה בכלל אוכל אותי. כי הוא אמר שהוא זה שנפרד ממנה ועברה כבר שנה והוא לא אוהב אותה ולא מתגעגע אלייה. ואיך ביום אחד 2 אנשים שלא דיברו שנה חוזרים? ברור הוא היה איתה עוד לפני שנפרדנו.! אפילו לא ניסיתי לברר. אנשים באו וסיפרו לי דברים שאולי כדאי שאני לא ידע? שהוא לא מסוגל להגיד את השם שלי וקורא לי " זאתי או, ההיא" אני לא שואלת שאלות לגביו אנשים פשוט באים אלי עם התשובות והתשובות נורא כואבות :( שהוא מסתובב איתה ואיתה, ושהוא טען שנפרדנו כי הוא פוחד שאני יכריח אותו להיות דתי חחחחחחח מה לעזאזל ?? בחיים לא דיברנו על הדת אני בעצמי לא דתייה מה הקשר?!?!!
אני מתחרטת על כל שנייה שהייתי איתו. זמן מבוזבז. תמיד היה לי החלום שהחבר הראשון יהיה האהבה הראשונה אבל זה היה בזבוז זמן מוחלט! ואני סתם סובלת עכשיו. אני פוחדת פחד מווווווות לראות אותו, כי אז? אני כמעט בטוחה שהכל יחזור.אני והוא באוניברסיטה כל שלישי, הוא איתי בהסעה וכיתה לידי, ואני פשוט לא יכולה להיות עצמי יותר. שהוא בסביבה כל מה שאני עושה זה תלוי בו, האם אני ילך לשירותים כי הוא פשוט עומד לידו, האם אני יעבור מהמסדרון כי אולי הוא שם,האם אני יתאפר כי הוא שונא איפור? מה אני ילבש? רק מחפשת לתפוס לו את העיין או להרשים אותו, למרות שאני לא עושה את זה כי זה ילדותי אבל המחשבות שלי לא נחות. הוא כל מ ה שאני חושבת עליו באוניברסיטה. בשיעורים בהפסקות, כל פעם שהוא עובר כאילו הלב שלי נשבר למיליון חתיכות. ואני מתגעגעת לתקופות שהייתי הולכת לאוניברסיטה בשביל ללמוד ובשביל הכייף ולא בשבילו ! אני רוצה פשוט לעלות לאוטובוס ולא לחשוב עליו ולא לחכות לרגע שהוא יעלה בתחנה שלו ולא לצאת מהכיתה רק כדי לראות אותו.. אני אפילו פוחדת ללכת למקום בילוי האהוב עלי כי הוא שם, ואז אני בכלל לא ידע איך להתנהג כי רק הוא בראש שלי ואי אפשר לתפקד ככה!
והכי קטע, זה שאני בכלל לא אהבתי אותו. מהרגע שהיינו ביחד אני נתתי לזה הזדמנות כי עד שהגיע בחור רציני וטוב לא יכולתי לתת לו ללכת. הוא לא הטעם שלי והוא לא מה שאני מחפשת. אני סבלתי שהייתי איתו, שהוא היה מדבר על שנהיה ביחד שנה או משהו זה היה מרתיע אותי והייתי חושבת" מי יהיה איתך שנה בכלל?" רק מחכה להיות רווקה. לפעמים אפילו נגעלת ממנו. אפשר לומר שהכרחתי את עצמי לצאת איתו. ועכשיו הוא זה שהמשיך הלאה ואני תקועה? למה? הרי אני זוכרת שלא אהבתי אותו בכלל. אולי כי האגו שלי נפגע? שהוא נלחם עלי בכלל? ושלא אכפת לו ושהוא עם האקסית שלו? אני לא יודעת כבר.. אני רק רוצה לשכוח... מה עושים?: