הכרתי מישהי חדשה והתאהבתי אך ההורים מתנגדים לקשר, מה לעשות?

היי,
אני בן 32, גרוש מזה שנה, ללא ילדים. יצאתי מקשר ארוך של 8 שנים, קשר שלא היה לי טוב בו, לא הרגשתי אהוב ומוערך ולא הרגשתי שיש לי שותפה לדרך...בקיצור זו הייתה בחירה לא נכונה.

למרות זאת, אחרי שהתגרשתי נפלה עליי תחושה של חוסר אונים וריקנות. מהרגל של חיים משותפים וסוג של נוחות (לגור ביחידת דיור של ההורים שלה, להתחלק בהוצאות השוטפות וכו') פתאום מצאתי את עצמי לבד, בונה את עצמי מחדש. אחרי תקופה קצרה השכרתי דירה והתחלתי לצאת עם בחורות חדשות. למרות דייטים לא מעטים גיליתי שלמצוא זוגיות טובה ואת החצי השני שלי לא הולך להיות דבר פשוט (אחרי הכל, יצאתי לעולם הדייטינג עם ניסיון חיים והבנה מה טוב לי ומה אני צריך).

כל זאת עד לפני כחצי שנה, עד שהכרתי אותה. רווקה, יפה,חכמה, אוהבת, מאהבת, חזקה, תומכת, מפרגנת, באה ממשפחה טובה וחמה, גדולה ממני במספר שנים מועטות ובשלה לזוגיות, חתונה וחיים משותפים. חזרתי לחיות, הרגשתי פתאום אנרגיות, שיש לי בשביל מה לקום בבוקר ובשביל מה ללכת לישון...בקיצור התאהבתי (תחושה שהבנתי שלא הרגשתי מעולם).

נכון להיום התחלנו לעשות צעדים ראשונים לקראת התמסדות, אנחנו גרים יחד, מנהלים בית משותף וחיים זוגיים. טוב לנו ביחד, אנו משלימים האחד את השניה והקשר רק הולך ומתחזק מיום ליום.

הכל מושלם...אז זהו שלא. מהפעם הראשונה שהבאתי אותה להורים שלה שמתי לב שמשהו שם לא מתחבר. לא זכיתי לפרגון, לא מילה חמה ולא התעניינות, הרגשתי שההורים שלי לא מאושרים בשבילי וחושבים שזהו צעד שגוי. אני חייב לומר שהסיבה לכך נעוצה בשני הצדדים.

מצד אחד, אבא שלי קשה לעיכול. למרות שיש לו כוונות טובות הוא ילדותי, ציני, מתלהם לעיתים, מדבר מהבטן ולא מהראש, בוחר במילים שגויות והרבה פעמים גורם לנזק במקום להועיל ("הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות"). על אמא שלי אין מה להכביר במילים, היא משתדלת אך חסרת דעת ותומכת בצורה עיוורת באבי. היא מתקשה להתמודד במצבים כאלו. למרות שלמדתי לחיות עם השגעונות שלהם (אני שונה מהם לחלוטין), החלטתי לעזוב את הבית בגיל צעיר מאוד. הבנתי שעדיף להיות קרוב-רחוק, לא להתעסק עם הדברים הללו ולהתרכז בבניית החיים שלי. יחד עם זאת, תמיד שמרתי על קשר טוב עם ההורים.

מצד שני, זוגתי גם קשה לעיכול. היא שונה כשהיא לידם מאשר כשאנחנו לבד. מעט מסתגרת ושומרת על דיסטנס. קשה לה לקבל את ההתנהגות של אבא שלי והיא מתקשה להסתיר זאת.

אני רוצה לציין, כי סך הכל ההורים שלי הם הורים טובים. לא החסירו ממני דבר, חינכו אותי כראוי ותמכו בי כשהייתי צריך אבל התחושה במקרה הזה שהם פשוט לא מצליחים לקבל את העובדה שזאת האישה שאיתה אני רוצה לחיות.

אתמול, אחרי שעצמתי עין מספיק זמן, החלטתי שאני עושה עם ההורים שלי שיחה טלפונית בעניין. הסברתי את העמדה שלי והבהרתי להם שאין להם ברירה אלא לקבל את העובדה שזו האישה איתה אני רוצה לחיות ושאני מצפה מהם, בטוב וברע, לתמוך בי ולקבל זאת. הם מצידם ציינו שהם מרגישים שאני מתרחק ושהבחירה שעשיתי אינה טובה לי. ניסיתי להסביר שהתרחקות היא דבר לגיטימי, שהפוקוס שלי בחיים מופנה לבניית זוגיות (למרות שאני מקפיד לדבר איתם טלפונית, להגיע עם זוגתי לארוחות שישי ולשמור על קשר טוב עם האחים שלי). למרות שהגעתי מרוכך, במטרה לפייס ולהמחיש להם שטוב לי ושמה שהם רואים זו לאו דווקא המציאות, הדברים הדרדרו כמו מפולת שלג ואבי אמר לי דברים קשים שפגעו בי, איכזבו אותי וגרמו לי לסיים את השיחה וברצון לנתק קשר באופן מוחלט.

בסיום השיחה, שוחחתי גם עם זוגתי והסברתי להם את העמדה של הוריי (לא שיתפתי אותה במלוא השיחה כי פשוט התביישתי בדרך בה הדברים נאמרו). היא קיבלה את הדברים והבינה שגם היא לא פעלה נכון (או שלא עשתה מספיק) בבניית הקשר עם ההורים.

כרגע אני מרגיש שאני נמצא בין הפטיש לסדן. מצד אחד חשוב לי לשמור על קשר עם המשפחה (לא ממקום של תלות מאחר ואני מנהל את חיי באופן עצמאי לחלוטין, אלא ממקום של איכפתיות). מצד שני נפגעתי בצורה כה עמוקה עד כדי כך שאני מרגיש שיהיה קשה מאוד לשקם את היחסים ולהחזיר את הגלגל אחורה. אני לא רואה סיטואציה בה אני מוותר על זוגתי, אך החשש שלי שהמקרה הזה יגרום לה לפחד ולקחת צעד אחורה (למרות שאני עושה הכל על מנת להבהיר לה שהקשר בינינו חזק ושאני לא אתן לשום דבר לפגוע בזה).

מעולם לא הייתי בסיטואציה כזו, מה הייתם ממליצים לי לעשות?

תודה,