המשפחה שלי גורמת לי להרגיש רע על זה שאני קיימת...

יש לי ביטחון עצמי נמוך מאחר כל חיי משפחתי ירדה על שאני שמנה, שתי אחיי הקטנים ושתיי הוריי תמיד דאגו להעיר לי על זה.
אומנם אחיי בהרבה יותר רזים ממני אך גם להם אין שום זכות להעיר לי על כך.
בכל פעם שאני אוכלת ארוחת צהריים או ערב תמיד מעירים לי להוריד בכמויות, למרות שזאת אותה כמות אוכל שהם בדיוק לוקחים, אפילו פחות. אני שומרת על אורח חיים בריא ואוכלת באיא ומתעמלת ומשקלי תקין לגופי (למי שתוהה אני 1.66 ושוקלת 54), אמא שלי תמיד דואגת להעיר לי על כך ועד כמה שאני שמנה בעיניה ונגעלת כנראה להסתכל עליי, אבא שלי תמיד מעיר לי הערות פוגעניות וסרקסטיות והוא מודע למה שהוא עושה, וכשאני אומרת לו שזה פוגע בי הוא אומר לי שאני "סוסה" ומאיפה אני מביאה את השטויות האלו.
זה פוגע בי ומוריד לי את הביטחון העצמי כי בכל פעם שאני מנסה לדבר איתם על זה הם מתחילים לצעוק עליי שאני מדמיינת ושדברים לא קרו מעולם, ואני מתחילה להרהר ולפקפק בעצמי,
וחוסר הביטחון הזה משפיע על כל אורח חיי,
אני מפחדת שיצחקו עלי, אני מפחדת שיגידו לי שאני טועה ושכל מה שאני אומרת הוא זיבולי שכל, אני אף פעם לא משתתפת בדיונים בכיתה ומפחדת להתבלט. יש למשל דברים שאני יודעת שאני צודקת בהם, אך אני עדין מהרהרת על עצמי, ובסוף הדבר מתגלה כנכון.
אני מפחדת ללבוש בגדים מסוימים בגלל דימוי עצמי נמוך.
מאז ומתמיד אני זוכרת את אמא שלי דואגת אך ורק לאחיי הקטנים ואותי תמיד משאירה בצד בטענה שאני "גדולה מידי", ילדה בת שמונה גדולה מידי בשביל לקבל אהבה?
כך שגם לא קיבלתי אהבה מספקת מן הסביבה וגדלתי להיות ילדה פסיכוטית על פי החברה וחסרת אמפתיה כלפי אנשים אחרים.
אני בן אדם חברותי ונעים לשיחה (לפחות לפי מה שאומרים לי) ומשתמשת בחוש הומור בכמעט כל רגע נתון שיש לי, לצחוק על המציאות, לסרב שהיא אמיתית.
אני מרגישה את העולם קורס תחתיי ואני כבר לא יודעת מה לעשות (לאחרונה אובחנו אצלי תסמיני דיכאון, למרות שזה לא נראה כל מבחוץ, ואף אחד לא יודע על כך מלבדי).

אין לי כל כך מה לעשות עם המשפחה, שדואגים להזכיר לי עד כמה אני מטומטמת וכושלת בלימודים למרות שאני מנסה בכל יכולתי להצליח ועד כמה אני שמנה לדעתם.
אך את הדימוי העצמי הנמוך ניתן להפסיק?