לא מסוגל לעבור יום אחד בלי שתעבור לי מחשבה קטנה על לתלות את עצמי

שלום לכל מי שקורא את זה,

קוראים לי אביב (שם בדוי), בן 19 - סטודנט למשפטים ומנהל ציבורי באוניברסיטה (אעדיף לא לציין את השם המוסד הספציפי). אני תמיד מציג את עצמי ככה כי אני מרגיש שזה הדבר היחיד ששם אותי במשבצת שגורמת לי להרגיש שאני שווה בכלל משהו.
עברתי חוויות קשות רבות בחיי, וחוויות אלו הובילו אותי לאן שאני היום במובן החיובי. אולם, צלקות אף פעם לא עוברות. בין אם מדובר באהבה נכזבת שגררה אצלי ניסיון התאבדות בעבר ובין אם אני, מאז ומתמיד, סובל מהערכה עצמית וביטחון עצמי ירודים ביותר שגרמו וגורמים עדיין לאיבוד תשוקה והנאה ולו המינימליים ביותר.
אני מרגיש באופן קבוע שאינני טוב בכלום, שאינני אדם יעיל, שאין אני יכול להתמודד עם הכל ולעמוד על הרגליים ושאני לא יכול לטעום מהדברים הטובים שהעולם יכול להציע, כאילו לא מגיע לי בכלל.
חברים ומכרים באמת ובתמים, לדוגמא, מאמינים לכך שאני לא בתול, כשבפועל אני עדיין כזה. הייתי עם נשים, אבל אף פעם לא הגעתי למצב הזה (אני דרוזי אז זה קטע שהוא גם מסובך אצלי). אף פעם לא ידעתי אם אני נראה טוב או לא - אני תמיד צריך לדובב אנשים בעקיפין להגדיר אותי מבחינת המראה, ובכל פעם אומרים לי שאני נראה טוב, ואפילו טוב מאוד - אבל אני לא מאמין לזה בתוך עצמי.
אני מנסה לפעמים לגבש ביטחון עצמי ולהאמין לזה שאני בעל פוטנציאל, שאני ייחודי במשהו - אבל אני לא מצליח - אני פשוט שונא את עצמי.
קשה לי עם העובדה שאני לא יכול לחיות חיים נורמליים כמו כל אחד אחר, ולא לעסוק במרבית היום בשאלות האלה שרודפות אותי.
לאחרונה אני מקבל הישגים שאינם עילאיים בפקולטה (80+), ואני רואה אנשים מסביבי שלומדים פחות ממני ומקבלים ציונים אדירים, וזה מערער אצלי אפילו את הנקודה היחידה שראיתי בה את האור בקצה המנהרה. לחשוב שאתה חזק בדבר אחד וזה בלימודים, ללכת על זה בכל הכוח ולהתערער גם שם.
מכלול הדברים האלה גורמים לי להתערערות נפשית חזקה ואני לא מסוגל לעבור יום אחד בלי שתעבור לי מחשבה קטנה על לתלות את עצמי. אני מקבל טיפול פסיכולוגי פעם בשבועיים וזה עוזר לי מאוד, אבל לא תמיד.
הייתה לי חברה במשך שנה שהרימה אותי וגרמה לי להרגיש שאני מלך. היא הייתה יפה וזה היה חשוב לי כי אני שטחי (גם על זה אני שונא את עצמי מאוד) אבל היא גם הבינה אותי תמיד והייתה שם בשבילי, אך דברים מטבעם משתבשים (מהצד שלי לצערי) ויום אחד אני קם למציאות שהיא בלעדיה - כאב לי הכי הרבה הקטע שכבר אין שם מישהי שתתמוך בי באופן ותגרום לי לעבור את היום שלי ברוגע ובנוחות.
זה כל מה שאני רוצה, ראש שקט, שמחה אמתית ולו מינימלית, ולא להרגיש שאני בודד ושאני לא שווה כלום.
קשה לי עם הכל, ואני יודע שאחרי הפוסט הזה אני אקום ואמשיך במסלול שהתוויתי לעצמי, אבל הפחד הכי גדול אצלי הוא שאני אאבד תקווה, ושלא אמצא יותר טעם בכל מה שאני עושה.

תודה לכל מי שינסה לעזור לי מראש
מקווה שמה שכתבתי מובן