אני מתחילה לאבד את עצמי ולא מצליחה לשלוט בעצמי יותר, איך להמשיך?

ב5 שנים האחרונות אני פשוט השתנתי ככ עד שבקושי הכרתי את עצמי.
ההורים שלי התגרשו שהייתי בת 13 והם שנאו אחד את השנייה ככ והוציאו את הכעס שלהם עלי וכל פעם אמא שלי צרחה על אבא שלי שהיא לא רוצה אותי אז שאני אהיה איתי בשבוע ושהיא רוצה להיות לבד וכל זה וככה גם אבא שלי.
בגלל זה אני ממש שונאת להיות בבית, לא משנה אם אצל אמא שלי או אבא שלי. אני פשוט הייתי כל היום בחדר או ישנה אצל חברות.
בגיל 14 התחלתי לעשן (אני מבינה שזה רע אבל אין לי כבר מה לעשות עם זה זה כבר קרה.) והתרחקתי מכולם. הפסקתי לדבר עם אלו שהיו חברות שלי ופשוט כיביתי את עצמי מהמציאות והמצאתי לעצמי עולם משלי, שכל יום הייתי עם אוזניות ושמעתי שירים, לא התייחסתי כבר למה שאנשים אמרו לי ולא עניין אותי שום דבר.
בגיל 15 התחלתי להיות קרובה לקבוצה של נערים בכיתה י'א, שנאתי כל אחד מהם, הם היו פשוט מגעילים מכל בחינה אפשרית, באותה שנה התחלתי להשתמש במריחואנה, כל פעם שהייתי נפגשת עם הקבוצה הזאת מהם יכולתי להשיג את זה, לא היה לי כסף כמוהם אז הם הביאו לי בתמורה שאני אסתובב איתם וככה זה היה חצי שנה, ואז ניסינו קוקאין ועוד שאין לי כוח לפרט, ופשוט התמכרתי לזה, אני יכולתי להיות במשך יום שלם בלי לחשוב יותר מדי.
ההורים שלי עוד יותר שנאו אחד את השנייה והתחילו לצעוק אחד על השנייה בכל הזדמנות. וכמובן שהאשימו אותי בהכל.
הרבה בנות מעצבנות בבית ספר שחי שנאו אותי שנאת מוות וכל שנייה התגרו בי והציקו לי, כל שנייה שאלו שאלות, צחקו והסתכלו עלי מצחיק, כאילו נפלתי מהירח, ואחרי הרבה זמן ששתקתי התעצבנתי ככ שאיזו ילדה אחת קיללה אותי וצחק שלא יכולתי להתאפק והרבצתי לה מכות, נשברה לה היד והיה לה פנס בעין, מאז לא הציקו לי יותר אבל המנהלת רתחה עלי ככ שהשעתה אותי לשבוע, במילא הציונים שלי היו נמוכים מאוד, אל אחרי זה האמת צנחו לרצפה.
בנקודה הזאת נמאס לי ככ שאפילו לא התאמצתי, לא הייתי מכינה שיעורים, בקושי מגיעה לכיתה, ובכל מבחן הייתי כותבת את השם שלי ומגישה ריק, באותה סוף שנה (אז הייתי בת 16 וחצי כבר, כיתה י נראלי) אז העיפו אותי מהבית ספר ואני לומדת בבית עם מורים פרטיים, לא שזה ממש עוזר לי.
נהייתי רזה, אני 1.69 ושוקלת 50, אולי 49, אני אפילו לא זוכרת.
ההורים שלי כל שניי מתלוננים לכולם כמה הם לא יכולים להתמודד איתי יותר, שאני הילדה הכי בעייתית שיש ושאי אפשר לחיות איתי. הם רצו לאשפז אתי אבל אחרי זה וויתרו על הרעיון כי לא הסכמתי וגם לא היה מספיק כסף (הם הסבירו לי על זה אבל לא ממש הקשבתי אבל אני משערת שזו אחת הסיבות, אם זה בכלל עולה כסף).
אני עדיין מסתובבת עם החבורה הזאת כמעט כל יום כדי להתמסטל, מדי פעם להשתכר.
קשה לי להודות אבל אני גם שוכבת עם שניים מהקבוצת נערים הזאת, רק כדי שהם לא ילכו, כמה שאני שונאת אותם, כמה שאני יודעת שהם טיפשים לא פחות ממני אני פשוט לא מסוגלת להשאר לבד ככה..
אני ל יודעת מה לעשות. אני פשוט שונאת הכל, הדבר היחידי שאני אוהבת זה מוזיקה, ואם אני לא איתם או לא מחוץ לבית מסתובבת אני פשוט במרתף (החדר הכי תחתון סוגשל ממד שלא שומעים מחוץ כלום) ופשוט מנגנת בגיטרה החשמלית שלי שדוד שלי הביא לי ופשוט מוציאה הכל החוצה, כותבת הכל והופכת לשירים, לרוב זה עוזר לי אבל אני כבר לא מתעניינת בזה כמו פעם...
לעמים אני פשוט רוצה למות, אני תקועה במקום שלא הייתי אמורה להיות בו מלכתחילה, זו אשמתי ואין לי לאן להתקדם,אני מודעת לכך שיש מלא אנשים בעולם שעוברים מלא דברים גרועים יותר ממני שאני בחיים לא אוכל לדמיין, אבל אני פשוט לא מסוגלת יותר..
כלום לא עובד לי! שום דבר לא עוזר לי.. ולהורים שלי אפילו לא אכפת, שאר המשפחה תמיד הייתה מרוחקת..

מה כדאי לי לעשות? איך להמשיך מפה הלאה?...
אני יודעת שרוב האנשים פה הם לא אנשי מקצוע או מה שזה לא יהיה שיכולים לעזור לי, אבל אני פשוט לא יודעת לאן לפנות וזה המקום היחידי שאני מכירה.
תודה רבה לעונים ואני ממש ממש מעריכה את זה אם הקראתם עד לפה!