יש לי חרדה חברתית ומחר יש לי דייט, מת מפחד

שלום לכולם.

יש לי חרדה חברתית אומנם לא חמורה, כלומר אני כן בנאדם פעיל, יש לי הרבה חברים ואני לא בן אדם בודד ומתבודד. חרדה חברתית באה בכל מיני עוצמות אצל אנשים שונים וכמו שאמרתי אצלי אולי היא לא קיצונית, אבל היא ועוד איך קיימת, מלווה אותי 24/7 ודי מנהלת לי את החיים.

לפני בערך שבועיים מישהו שלא מזמן עבד איתי שלח לי הודעה בפייסבוק ושאל אם אני רוצה לצאת עם מישהי שהוא מכיר. הסתכלתי בפייסבוק, היא מצאה חן בעיניי ואמרתי לו כן. כנראה שגם אני מצאתי חן בעיניה והיא העבירה דרכו את הטלפון שלה. אחרי התלבטויות ואכילת סרטים עם עצמי פשוט התקשרתי אליה ולהפתעתי השיחה הייתה לא רעה בכלל וקבענו לצאת. אנחנו יוצאים מחר בערב ואני מפחד פחד מוות שהראש שלי יבגוד בי, שהמחשבות השליליות יגיעו והח"ח תשתלט עליי. זה כבר קרה לי בעבר בדייטים. בעיקר כשיש רגעים של שתיקה זה מביך אותי וגורם לי להרגיש שאני חייב להגיד משהו כדי להפיג את המתח. ואז מה שקורה זה או שאני לא אומר כלום או שאני אומר איזה שטות. בדייטים ובכלל בשיחות עם אנשים אני תמיד מרגיש שהשתיקות האלה באשמתי ושכל האחריות להצלחה של הדייט או של סתם שיחה עם מישהו היא עליי ומה שחשוב זה שהצד השני יהנה, במקרה של דייט הבחורה. ההנאה שלי במקום משני אצלי.

אני כל הזמן במצב של מודעות עצמית קיצונית ובטוח במיליון אחוז שאני נראה מוזר, שהיא רואה עליי בעיניים את החרדה וזה מפחיד אותה, שאני לא מספיק "גבר" ושהיא בטח מתבאסת לצאת איתי ורק רוצה לברוח. ובגלל שהנורמה היום היא לנסות לנשק בסוף הדייט הראשון או השני, אני כל הזמן חושב על זה, מתחילת הדייט ועד סופו אני רק חושב איך לעשות את זה נכון (אם בכלל לעשות את זה) ואם אני אעשה את זה טוב, מה יקרה אם היא תסרב וכו'.
כשאני חושב באופן צלול והגיוני על כל זה בזמן שאני רגוע בבית ולא בסיטואציה עצמה, ברור לי שהמחשבות האלה לא הגיוניות ושזה רק בראש שלי, שאלה מחשבות ישנות שכבר מזמן ובעצם אף פעם לא היו רלוונטיות, שזה תוקע אותי ושזו טעות לחשוב ככה. אבל בסיטואציה עצמה אני כל כך בחרדה, שאני בטוח במיליון אחוז שזו המציאות ושכל המחשבות האלה בטוח נכונות. ולמרות שהייתי כבר במערכת יחסית ארוכה שנמשכה שנתיים עד לפני שנה וחצי (היום זה נראה לי כמו חלום, לא מבין איך זה קרה) ולמרות שמאז כבר יצאתי לכמה דייטים החרדה לא נעלמה. זה אומנם נהיה קצת פחות מלחיץ, פעם היה לוקח לי חודש רק להתקשר לבחורה ובימים שלפני הדייט לא הייתי ישן בכלל, אבל ההתנהגות שלי בדייט עצמו בעצם לא ממש השתנתה אף פעם. החרדה הזאת או איך שלא תקראו לזה גורמת לי להיות מרוכז מאה אחוז בעצמי ולא להיות בסיטואציה עצמה. אני לא חי את הרגע, אני נמצא בתוך הראש שלי. אני מת לצאת מעצמי. מה שמפחיד אותי עוד יותר זה שאין לי זמן כל כך להרגיע את עצמי כי אני תמיד עובד או לומד ונמצא עכשיו בתקופת מבחנים (מחר לפני הדייט אני כל היום אשב בבית ואלמד כי עוד יומיים יש לי מבחן) ואני מפחד לבוא לדייט עם ראש עוד יותר מנופח וסגור.

כשאני לא בחרדה, כהראש שלי לא אומר לי ששופטים אותי, שאני נראה מוזר וכו', אני יכול לדבר על הרבה נושאים, אני יכול להיות מצחיק, אני ממש לא כבד ואני נהנה. הבעיה שהחרדה משתלטת עליי ביותר מדי מצבים בחיים ובעיקר בדייטים.

וזהו.. תודה למי שקרא ואני אשמח לשמוע תגובות.