אף אחד לא שם לב אליי, מרגישה בלתי נראית. אפילו ההורים שוכחים אותי

שלום, קוראים לי רויאל (לא אכתוב את שם המשפחה), ואני בת 15.
אני מרגישה שלא שמים אליי לב, אף פעם. אילו לא ההורים.
היה לי יום הולדת ממש לא מזמן, וכשקמתי בבוקר לא ראיתי את מה שרוב הילדים (הנערים) רוצים לראות ביום ההולדת שלהם: לא היו בלונים, ולא מתנות, ואמא ואבא אפילו לא אמרו לי מזל טוב, סתם חלפו על פניי בדרך לעבודה שלהם.
חשבתי שאוליי הם יבואו בערב, אז פשוט הכנתי סנדוויץ' והלכתי לבית הספר.
גם שם אך אחד לא שם לב אליי, לא רק ביום הזה, תמיד.
אני יושבת בסוף הכיתה, לבד, בגלל שאף מורה לא מעלה על דעתה שאוליי גם אני רוצה לשבת קדימה.
אין לי חברים ואני בכלל הולכת לשם רק בשביל ללמוד.
לפעמים המורות שלי שוכחות לסמן אותי בבדיקת נוכחות, והן לא שמות לב להתקדמות שלי בלימודים, הן סתם נותנות לי ציונים בנאליים ורגילים, תמיד, מאז כיתה א' הציונים שלי נעים בין 80 ל-94, למרות שאני ממש משקיעה בלימודים ולומדת רוב הזמן שלי.
ביום ההולדת שלי ההורים שכחו, ובערב כשהזכרתי להם הם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח, ושמעתי את אבא לוחש לאלא ''זה היום בכלל?'' וכשאמא ענתה לו משהו שלא הצלחתי להבין הם שניהם חייכו חיוכים מזויפים ונתנו לי איזה ספר ישן שסתם לא היה להם לאיפה לזרוק.
מגיל קטן אני יודעת להסתדר לבד, אני עובדת מגיל 13, ובכסף הזה אני קונה לעצמי מעט בגדים ומידיי פעם איזה צמיד או דיאורדורנט.
אני אוכלת את האוכל אל אמא ואבא ומתקלחת מהסבון שלהם, מגיל שש הם לא קנו לי כלום, ובימי ההולדת שהצליחו לזכור הם נתנו לי איזו שרשרת מהכל בשקל, או מתנה שהם קיבלו אבל ה לא רוצים.
תמיד יש לי את התדמית של המלוכלכת והענייה בכיתה, למרות שיש לנו כסף, ואנחנו גרים בבית גדול. אין לי הרבה בגדים יקרים בגלל שאני צריכה לקנות אותם לעצמי לבד.
אני כבר לא יודעת מה לעשות?
כשעברתי לחטיבה חשבתי שהכל ישתנה, ושיהיו לי לפחות חברים, אבל גם שם זה המשיך.
אני חושבת על לברוח מהבית, אם ההורים שלי והחברה לא צריכה אותי ולא שמה לב אליי למה אני צריכה להיות כאן?
לברוח?
להישאר?
איך לגרום לאנשים לשים לב אלי?
ולא, אני לא מחפשת תשומת לב בגלל שאני רוצה להיות מקובלת, אתם חייבים להבין שממש לא כיף לחיות בעולם הזה בלי אנשים שאוהבים אותך, כשכולם מתקשים להכיר בקיומך בכלל.
מה לעשות?
איך אני ממשיכה מכאן?