שמחה ומחייכת מבחוץ, שבורה מבפנים, פעם אחת הייתי רוצה להרגיש נאהבת

טוב אז היי מצטערת אם זה יהיה ארוך..
תמיד הייתי ילדה שמחה שמוצאת צד חיובי בכל דבר ומשתדלת להעריך כל דבר שיש לי ולמצוא טוב בכל אדם, גם אם הוא הכי פוגע בי בעולם אני לא אהיה בטוחה ב100 אחוז שהוא בן אדם רע בעצמו ותמיד אמצא בו משהו טוב..
אני ילדה נורא רגישה ורוב החברים שלי אפילו לא יודעים כמה פעמים נפגעתי מהם, הם יודעים שאני נפגעת הרבה אבל יש כל כך הרבה דברים שהם לא מתארים לעצמם שבכיתי בגללם ופשוט לא נעים לי לגרום להם להרגיש רע וסתם לספר להם שהם ביאסו אותי ממש.
אני מאוד קשורה למשפחה שלי ובתחילת כיתה ז' ההורים שלי התגרשו, גיליתי שהם נשארו ביחד רק כי הם לא רצו שבגיל צעיר מדי אני ואח שלי נהיה עם הורים גרושים..
זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי עצב אמיתי ולא מצאתי נקודת אור להרבה זמן. אבל בסדר עבר זמן, התגברתי והתבגרתי, ובאמצע כיתה ח' אמרתי לידיד שלי שאני והוא מכירים טוב מהיסודי שאני אוהבת אותו כי ברוב תמימותי הרגשתי שהוא גם מרגיש אליי אותו דבר. זה לא היה הדדי והוא מצידו עשה מזה בדיחה גדולה עם חברים שלו. לא ממש חזרנו לדבר רגיל אחרי שזה קרה והוא גם אף פעם לא אמר סליחה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שנתתי את האמון שלי למישהו ובאמת את כל הכוח שלו לפגוע בי בצורה שאף אחד לא יכול, והוא בחר לעשות את זה.
זה באמת שבר אותי. הוא גם היה הראשון שסיפרתי לו שההורים שלי התגרשו, לפני שסיפרתי לחברה הכי טובה שלי מהגן אפילו.
אני מנסה להיות שמחה ומחייכת כל הזמן כלפי חוץ וחשוב לי שכולם יחשבו שאני כזאת כל הזמן.. אני כל הזמן מנסה לעזור לחברים שלי ולכולם (לא ממש מצליחה אבל אני תמיד מנסה ורובם יותר חשובים לי מעצמי). אני צוחקת מדברים טיפשיים ולפעמים אומרת הרבה שטויות..
אבל את האמת שאני מרגישה כל כך לבד ושפשוט אף אחד לא צריך אותי באמת בעולם הזה.
שלא אוהבים אותי ושאני מיותרת פה,לפעמים אני אומרת דברים מפגרים בכוונה כדי שאנשים לא יחשבו שאני בכלל מסוגלת לחשוב כאלו דברים עצובים ושאני ילדה ששמחה מכל דבר אבל זה לא ממש מתקרב להיות ככה..
אני מרגישה לא מוערכת מכולם
לא מהמשפחה שלי, לא מהחברים שלי ומאף אחד בעצם. ושאני אף פעם לא יהיה טובה מספיק בשביל כלום. שאף אחד לא באמת לוקח אותי ברצינות.
אף אחד לא שם לב כמה קשה אני מתמודדת ומצד אחד - כן, אני כן רוצה שיחשבו שהכל בסדר איתי
ומצד שני היה שיעור במתמטיקה השנה שהייתי עם דמעות בעיניים כל השיעור (הילד שאהבתי צחק עליי עם חברים שלו בהפסקה לפני)ואף אחד מהחברים שלי או המורה שדיברו איתי לא שמו לב או שכולם שמו לב (אני מניחה, איך אפשר לא לשים לב לעיינים רטובות?) ופשוט לא היה אכפת להם מספיק בשביל לשאול..
רק בהפסקה השנייה אם לא הייתי בטוחה שיש לי חברת אמת (הילדה שאנחנו חברות מהגן), אז היא חיבקה אותי עוד לפני שפתחתי את הפה ושנייה לפני שפרצתי בבכי. כי היא גם שמה לב וגם אכפת לה! שני הדברים..
ככה אני מרגישה כל הזמן ולפעמים זה פשוט יוצא בזמנים לא מתאימים כמו הבצפר. וזה לא שזה ניתן לתיקון - כי זאת אני וככה כל הדברים שקרו לי הובילו לזה.
פשוט לפעמים כשקורה לי משהו טוב ושאני מתה לספר אותו לכולם זה לא מרגיש כאילו למישהו באמת אכפת ממה שאני אומרת
אבל כשמישהו אחר מספר משהו אני מתייחסת לזה כאילו זה הדבר הכי טוב שקרה *לי* ובאמת שמחה בשבילו.
ויש פעמים שקורה לי משהו רע כמו היום שנפגעתי מאבא שלי בגלל משהו, ואז אני פשוט מרגישה רע ונזכרת בקטע של הילד ההוא שאהבתי, בכל הקטעים שהרגשתי לא מוערכת, בכל הקטעים שאני נפגעת מהם, וזה פשוט גורם לי להיכנס לדיכאון של כמה זמן. אני פשוט מרגישה לבד ושאף אחד לא יכול להבין אותי.
אני מרגישה אשמה בכל דבר שקורה לי גם אם אני זאת שנפגעת, אני תמיד יאשים את עצמי בכל מה שקורה לי.
אני מרגישה רע כשפוגעים בי, אבל לא בשביל עצמי, בשביל אנשים אחרים.
אני תמיד שמה את כל הצרכים של האנשים שחשובים לי מעל הצרכים שלי, ופעם אחת הייתי רוצה להרגיש נאהבת ברמה כזאת שמישהו מתייחס אלי ככה גם.
ואני מנסה להיות נורמלית ואני מנסה להיות שמחה גם מבפנים ולפעמים ההצגה שלי מבחוץ של ילדה שמחה וצוחקת עובדת ואני באמת שמחה אבל לא תמיד וזה פשוט כואב, לפעמים פשוט כואב לי באמת בכל הגוף
אני מנסה להזכיר לעצמי שלפחות יש לי אוכל ומים ומקום לישון בו ומשפחה שאוהבת אותי וחברים שגם אוהבים ובאמת להעריך הכל, אבל זה לא מרגיש כאילו מישהו בכלל צריך אותי
אף אחד לא יודע באמת כמה שבורה אני מבפנים ואני פשוט זועקת לעזרה אז תודה לכל מי שיגיב משהו שיגרום לי להרגיש קצת יותר טוב