בן 25 בתהליך יציאה מהארון, חושב שהתאהבתי ולא יודע מה לעשות

נתחיל מההתחלה. אני בן 25. ידעתי שאני הומו מחטיבת הביניים בערך, אבל לא עשיתי עם זה כלום עד עכשיו בעקבות שורה של תסביכי גוף ושאני לא טוב או יפה או עשיר מספיק כדי שמישהו ירצה אותי. פיתחתי מין פנטזיה כזאת שאחרי שאני אסיים את התואר (במקצוע מאוד מכניס) ואני אהיה עשיר רק אז אני הכנס למועדון ואנסה להכיר מישהו כי רק אז אני אהיה שווה מספיק.
ההיגיון הזה ושורה של תירוצים על חוסר זמן גרמו לי למשוך את התהליך עד עכשיו - גיל 25, מתחיל שנה אחרונה לתואר, רשום למכון כושר כדי להיות ראוי למישהו, ולא מסוגל לנשום או לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהרצון העז לאהבה ולחבק מישהו (והרצון שלי לחבק ולאאהוב ולהעניק היה לי מאז ומתמיד – השתמשתי בדמיון שלי כבר שני םרבות כדי לבנות מערכות יחסים עם מישהו שיואהב אותי כפי שאני – אדם מושלם עבור ללא פנים וללא שם).
הכל התפוצץ לפני חודשיים כשראיתי תחרות שירה בחו"ל ונדלקתי על מישהו. כמו שקרה כבר בעבר במקרים כאלה, אם כי בעוצמה גדולה יותר, הפעלתי את הדימיון המפותח שלי ופשוט בניתי מערכת יחסים דמיונית איתו (מגיל קטן חייתי בעולמות פנטזייה) וכמובן - בכיתי המון כל פעם שחשבתי על העובדה שבפועל אין לי אהבה כמו שאני מייחל בכל נשמתי. אבל, כמו כל התאהבות שלא עושים איתה כלום אחרי שבועות הכאב עבר, ואומנם עדיין פנטזתי לפני השניה על המערכת יחסים הזאת כבר לא בכיתי יותר. ואז, שבוע שעבר, נתקלתי עוד זמר, מחו"ל, הפעם הוא מחוץ לארון והרגשות התפרצו שוב בצורה הזה אף יותר – משום שהיו לו שתי הדברים שאני מחפש – אופי כובש וחמוד, ופנים אדיבות ואוהבות. מאז שראיית אותו, במשך יומיים נתקפתי באקסטזה של רגשות, דמיונות על מערכת יחסים איתו ופרצי בכי בלתי נשלטים. אבל אז, כאילו משום מקום, תוך שהתעמקתי בסרטונים של להטב"ים ב YouTube נתקלתי במישהו קסום\מדהים ששינה אותי. הוא לא זמר, הוא כן מחו"ל, הוא בן 20 (ולמרות שאני בן 25 אני נראה בן 18 ומכיוון שאף פעם לא ניהלתי מערכת יחסים כלשהי יש לי בגרות של בן 16), ויש לו את התכונות שאני מחפש בשפע – האופי הכי מדהים שאי פעם נתקלתי בו והפנים הכי אדיבות ואוהבות וחמות שניתן לדמיין. גם עברתי על מלא סרטונים שלו ומסתבר שהתכונות שהוא מחפש בבן זוג שלו, איכשהו אני עונה עליהן. והוא רווק.
מאותו הרגע לפני כחמישה ימים ועד היום נתקפתי בפרצי רגשות מטורפים – לא רק שאני כמעט לא ישן, כל רגע ער מלווה במחשבה עליו, בבכי תמרורים על כך שאין לי אהבה ובפעם הראשונה בכי על זה שאני חושב שהתאהבתי והוא כל כך רחוק ולא יודע שאני קיים. היום בלילה הרגשות שלי הגיעו לשיא כזה שלא יכולתי יותר, הערתי את אמא שלי ויצאתי בפניה מהארון – זה עבר טוב, היא קיבלה את זה יפה, אבל היא די מבוגרת ולא כל כך מבינה במה שעובר עלי ובטח שלא מבינה במדיום בו מצאתי את הבן אדם הזה. בכל מקרה, בניגוד להרבה להטב"ים יציאה מהארון בפני אמי לא פותרת כלום – זה לא יביא לי אהבה יש פתאום, לא ירפא את החוסר ביטחון שלי בעצמי והפחד לגשת למועדון ולדבר עם מישהו ולא את רגשותיי אל האדם הזה. אבל גם זה משהוא.
וכעט לסיבה שבגללה שאני כותב כאן – אני לא יודע מה לעשות בקשר לרגשות שלי אליו- אני אוהב לנתח דברים ולכן חשבתי שפסיכולוג היה אומר שאני משליך את הרגשות שלי והצורך שלי באהבה כל פעם על אדם אחר – כמו למשל שעשיתי עם הזמר השני- שחשתי אליו רגשות גם כן, ובכיתי בכלל זה גם כן, אבל יומיים אחרי זה – מצאתי את האדם הנוכחי ושכחתי ממנו לגמרי. אבל אני כן יודע שרגשות כאלה בעוצמה ואינטנסיביות כזו, שגרמו לי לצאת מהארון בפני אמא שלי, וגם אני מתכנן לעשות זאת בפני ידידה טובה כשהיא תחזור מחו"ל, עוד לא היו לי.
אני לא יודע מה לעשות – אני עוקב אחריו בטוויטר, באינסטגרם ובפייסבוק. אני מגיב לו להודעות, אבל עוד לא בקצב שהוא ישים לב אלי
.מצד אחד אני רוצה לגרום לו לשים לב אלי, שיעקוב אחרי, לשלוח לו הסבר מפורט בפרטי על כמה הוא שינה אותי וכמה אני רוצה לדבר איתו, אני אפילו בדקתי איך מוציאים ויזה לארה"ב שם הוא גר, עלויות כרטיסי טיסה ועוד. כמובן שאני לא אטוס לשום מקום עד אני לא אצור איתו קשר ואוודה שהוא מוכן לזה בסופו של דבר.
אבל מצד שני – כל פעם שאני ממשיך לראות עדכונים ופרסומים שלו זה רק מעצמים את הרגשות שלי, אני לא מסוגל להתרכז בלימודים (ועדיין יש לי מבחנים ועבודות להגיש למרות שאנחנו בסוף החופשה של הסטודנטים), ממשיך לחשוב על תסריטים של מה אני יכול להגיד לו, ואיך לגרום לו לשים אלי לב. אני משתגע.
ואז אני חושב ומקווה שאולי זו עוד התאהבות זמנית (crush שחווים בגילאים צעירים שאני אף פעם לא חוויתי ולכן אני חווה אותו באינטנסיביות כזאת) והאקסטזה והתקפי הבכי יעברו, ואני רוצה ללכת בפעם הראשונה ליועץ של האגודה ואולי גם אחרי זה למפגשים בבית הפתוח כדי להרגיש שלם עם עצמי, להתגבר על רגשי הנחיתות, לצאת למועדונים ולמצוא מישהו קרוב לאהוב.
אבל מה אם זו לא סתם התאהבות חולפת, ואני המשיך להרגיש כך כלפיו – האם אני אמור להפסיק לכתוב לו, להפסיק לנסות לגרום לו לשים לב אלי ולהסתכן בכך שאני מוותר על האדם שאני באמת אוהב לעד. שהרי גם ללא האקסטזה, באופן אובייקטיבי הוא הבן אם המושלם עבורי – הוא עונה על שתי הדרישות שלי בצורה המלאה ביותר שאי פעם ראיתי.
אני נשבע – אם הייתי עשיר, הייתי זונח את הלימודים ועולה על מטוס עכשיו, ומנסה לגרום לו לשים אלי לב כשאני כבר בארה"ב כל קרוב אל האדם שחשוב לי מכל.
אני צריך עזרה – מה לעשות? לנתק כל מגע ולקחת סיכון כזה, לחכות שהאקסטזה תעבור ואז לנסות ליצור איתו קשר ממקום יותר הגיוני ושליו, ללכת לאגודה ולדבר על זה עם מישהו שיוכל לייעץ לי ובאמת לחשוף אותי סופית לעולם שחשבתי שאני לא מספיק טוב בשבילו כל חיי?
תודה