בת 16, כבר חודשיים לא בזוגיות ומרגישה לבד - מרגישה שאני לעיתים סתם עצובה

שלום גולשי אסק פיפול,
גם אני כמוכם מייעצת באתר אבל עכשיו אני אשמח שאתם תעזרו לי.
לפני שאני מתחילה חשוב לי להדגיש אין לי כוונות אובדניות, אני לא מתכננת להתאבד או משהו כזה, רק קצת עצובה וצריכה עידוד.
אז ככה, מכיתה ח הייתי בזוגיות, היום אני כבר בכיתה יא .
שלא תטעו, לא מדובר באותו החבר אלא בשלושה- אחד בסוף ח, אחד באמצע ט, אחד לאורך כל כיתה י. עם הראשון הייתי חצי שנה ושלושה חודשים לאחר הפרידה הייתי עם השני. עם השני הייתי חמישה חודשים וכחודשיים לאחר מכן הייתי עם השלישי, שאיתו הייתי עשרה חודשים. הפרידה איתו הייתה קשה והוא איתי באותה כיתה משמע כל יום אני רואה אותו. השלמנו אחרי הפרידה בתור "חברים לכיתה" ומאז רבנו מספר פעמים עד שהגענו למצב שהוא אמר לי שפשוט נפסיק לדבר והיום אנחנו מתעלמים אחד מהשנייה. לו כבר יש חברה שהייתה חברה שלי ואני די מקנאה בכל הסיפור הזה אבל זה לא רלוונטי כרגע. בקיצור לחברותיי יש חבר, קשר רציני עם חבר חמוד ואוהב, ולי אין חבר. אני לא רוצה חבר גם, הספיק לי כל הקטע שהיה והגעתי למסקנה שפשוט אני לא צריכה חבר כי אני סוג של התמכרתי לזה. בשורה התחתונה הגעתי למסקנה שאני צריכה ידיד טוב שאוכל לפרוק את הכל בפניו, אבל זה לא אפשרי כי כל גבר שמתחיל איתי בידידות ישר רוצה שנתחיל לצאת כזוג (אני נראית די טוב) ובשנייה שהוא מגלה שאני לא רוצה חבר הוא פשוט יורד מזה. נהייתי לעיתים עצובה מכל המצב, והפרידה עם האחרון, נקרא לו יונתן (שם בדוי) שהייתה כל כך מורכבת, שגם חודשיים אחרי ואני עדיין בסוג של דכאון מהעניין. החברות עוזרות לי בלי סוף, כנל ההורים, ובבית הספר יש למי לפנות, אבל בתחושה הפנימית שלי חסר לי כל העניין שיש מישהו לדבר איתו ולספר לו הכל. אני לא יודעת אם זה הרגל או עניין פנימי שלי מתוך היותי בת (ובנות נוטות לחפור) אבל זה די משפיע לי על היום יום ועל הציונים.
לגביו לא נותרו רגשות, אבל זה חסר לי שאני חוזרת הביתה מבית הספר ואין מישהו בגילי/ יותר גדול בקצת ממני שאפשר לספר לו את כל השטויות מבית הספר.. שיהיה בריא אבא שלי אבל זה לא אותו דבר.. אני צריכה מישהו בגילי או קצת יותר גדול, והתחושות האלה שאני מתפוצצת עם הדברים לעיתים מעציבות אותי. והכי חשוב לי להדגיש, אני מרגישה שלעיתים אני סתם עצובה, כי אין לי סיבה בעצם. מה אתם חושבים? אשמח לתגובות כנות ואמיתיות.