חסר ביטחון עצמי בסיסי - רוצה חברה אבל אין לי ביטחון לגשת, איך להשתנות?

שלום לכולם .
רציתי קודם כל להגיד שאני חדש באתר וחבר טוב שלי הפנה אותי הנה והוא אמר שיעזרו לי פה ...

אז בקיצור אני אתחיל לספר על עצמי -
אני בן 16 , כיתה יא , מאוד אוהב ספורט (מתאמן בחדר כושר , אגרוף - כולל תחרויות , וכדורסל פראלימפי - בנבחרת העתודה - לפחות הייתי בה עכשיו אני רק בליגה כי ניפו אותי ממנה למרות שיש לי סיכוי לחזור ) .
ובכלל אני די חטוב ושרירי ובמיוחד בהשוואה לרוב הבנים בשכבה .
אני תלמיד די טוב , לומד בכיתה " חזקה "(לפחות ככה מחשיבים את המגמה שלי ) , ויש לי הרבה ידע כללי מעבר ללימודים למשל בפוליטיקה , הסטוריה , גאוגרפיה , ביולוגיה ואני יודע מספר שפות (את הכל למדתי בעצמי ) אני מאוד סקרן ודי חרוץ .
יש לי לא מעט חברים (טיפה מהכיתה , טיפה מהשכבה , עוד 10 שמתאמנים איתי שאנחנו סוג של חבורה כזאת ועוד כמה פה ושם ... ) לא חסרים לי חברים ככה שזאת לא בעיה .

אבל יש לי בעיה אחת שהורסת לי הכל -
אני חסר בטחון עצמי ברמה בסיסית שממש מעצבנת
אותי !
אני גם די יודע למה אני חסר בטחון - עברתי תאונת דרכים כשההייתי קטן , ונשארתי ממנה נכה לכל החיים (את האמת שזה לא משהו רציני כמו שאתם מתארים - אני פשוט צולע וזה הכל , עברתי מלא ניתוחים ופיזוטרפיה ועוד דברים לא קלים כדי לא להיות מרותק לכיסא גלגלים ) . ואני גם לא צולע חזק ולא מתנדנד מצד לצד אלא פשוט גורר את הרגל - אני יכול לרוץ ולקפוץ ואין לי אביזרי עזר או משהו כזה ועובדה שאני משתתף בתחרויות ואני ספורטאי מצטיין למרות הבעיה ברגליים .
אני התחלתי להתאמן בכדורסל פראלימפי לפני שנה כמעט אחרי שהמורה לספורט זיהה שאני די חזק מבחינה פיזית - אני עושה יותר שכיבות סמיכה , מתח מקבילים ועוד דברים שדורשים כוח פיזי הרבה יותר טוב מכל שאר הילדים בשכבה שלי (חוץ מאחד שהוא במקרה חבר הכי טוב שלי ואנחנו מתאמנים ביחד ובכלל עושים כמעט הכל ביחד ויש לנו בדיוק אותם תחביבים למשל לקרוא , שחמט , לבשל ) אז הוא הזמין מישהו שהוא מכיר שהוא מאמן של קבוצה בעיר של כדורסל נכים , הוא ראה אותי מתאמן וכמובן שישר התלהב ממני - מפה לשם זה התגלגל לכך שהזמינו אותי לנבחרת ישראל הצעירה תוך פחות מחודש וטסתי כבר לטורנירים .
עד פה הכל טוב ויפה ...
אבל אני לא מצליח להשתלב , אני לא יודע למה אבל אני לא מצליח להתחבר עם החבר'ה שם , אני טיפוס די אדיש (בגלל שאני חסר בטחון ) ואנשים שם יורדים עליי "בצחוק" שאני אדיוט או מטומטם ודברים בסגנון (למרות שיודעים שאני לא כי אני מראה הרבה את הידע שלי ) וזה ממש פוגע בי .
בסוף סוג של העיפו אותי מהנבחרת ואמרו שאם אשתפר אז אחזור אבל אני מרגיש שאני לא נהנה מהמשחק - אני עושה את זה רק כדי לרצות את ההורים המשפחה והחברים שלי שמתגאים בפני כולם שאני בנבחרת ישראל ואני ספורטאי ואני שרירי ובלה בלה בלה ....
אני מרגיש שמזלזלים בי שם ולא סופרים אותי , ואני יודע שזה כי הם מצפים ממני ליותר כי אמרו לי מליון פעם שיש לי הרבה פוטנציאל ושאני צריך להתחיל להאמין בעצמי , אני טיפוס שמאוד אוהב ספורט ואני מתחרה גם בתחרויות אגרוף , אבל בגלל היחס אליי אני לא נהנה וזה מתבטא ביכולת שלי , חשבתי לדבר על זה עם המאמן בקבוצה העירונית אבל אני לא חושב שיבינו אותי כי עד עכשיו אף אחד לא הבין אותי אז למה שפתאום מישהו יבין ?
זה רק דבר אחד ממה שמפריע לי .

הדבר השני -
לא הולך לי בכלל עם בנות !
אני רוצה חברה , ויש מישהי שאני מעוניין בה (ולפי מה ששמעתי היא כביכול הייתה דלוקה עליי אבל היא כל הזמן הכחישה את זה ויש לה חבר שאומרים שהוא ערס למרות שהוא לא נראה כזה ) .
היא עצמה התייחסה אליי ממש טוב אבל בגלל הביישנות שלי אני הייתי אדיש אליה ועכשיו אני מבין כמה טעיתי .
ובכלל בלי קשר לא הולך לי .
נגיד שאני יוצא עם חברים שאני מתאמן איתם אז אני שומע בנות שאומרות "איזה חמוד דני או רון " וכל זה ובכלל יש להם ניסיון וידידות ובנות מחמיאות להם , ועליי רק "איכס " , " מה את מוצאת בו " , "איזה מכוער/מפחיד / הוא צולע " ועוד ... (אני שמעתי את זה אני לא ממציא ... ) .
אין לי ביטחון לגשת לאף אחת וגם כשאני ניגש או שבחורה מתחילה איתי (קרה כמה פעמים וזה התחיל רק בשנה האחרונה ) אז אני מקבל רגליים קרות , או לא יודע איך להמשיך בשיחה .
ומה שמוזר הוא שלפני שהתחלתי להתאמן עם חברים שגם רק התחילו הם צברו בטחון עצמי בעקבות הספורט ואני לא , הם התחילו להצליח עם בנות ואני לא , הם נהיו יותר מצחיקים ואני לא , הם נהיו יותר גבוהים ואני לא , הם גם תלמידים טובים , אני פשוט מרגיש שאני נחות מהם !
ומה שהכי מוזר זה שגם האנשים שאיתי בכדורסל יש להם חברות (ללא שום מגבלה פיזית ) למרות המגבלות הפיזיות שחלקם בלי רגליים , אז למה אותי שופטים על זה ?
אותו חבר הכי טוב שיש לי שמתאמן איתי אמר לי שהכל בראש שלי ושפשוט אני יותר מדי כבד ורציני , לוקח כל דבר קשה ושלא מזלזלים בי , אולי טיפה ורק חלק קטן לא כולם , אבל בגלל שאני שלילי אני מנפח את זה .
העניין הוא שאני פוחד שאני בחיים לא אהיה בזוגיות ולא אתחתן כי אין לי הרבה הזדמנויות וגם כשיש (ולא כל כל מעט ) הן חומקות מהר לפני שאני מבין מה בכלל קורה וכשאני מבין זה מאוחר מדי ...
אני גם מגיע ממשפחה קטנה , ללא הרבה חברים ומכרים , אין לנו אף פעם אורחים , וההורים שלי עובדים הרבה ואני בקושי רואה אותם ויש שבועות שלמים שבכלל לא ( כי גם אני עסוק מאוד - לימודים , אימונים , יציאות , עבודה ) וגם הם .
והם עלו לארץ ככה שהם לא הכי משתלבים , אז אין אופציה אצלי שנקראת שידוך וגם אם יש היא לא מתאימה .... אני מפחד שאני פשוט אשאר לבד .
יצא לי כבר לדבר עם ההורים וחברים על זה והם כביכול אומרים שאני סתם מוריד מהערך של עצמי ושאני לא נראה רע בכלל ומזכירים לי כל הזמן שאני "חכם , שרירי , אינטלקטואל , ספורטאי " ושזה גיל כזה שבנות מעדיפות את הערס וכל החרטא הזאת , ושאני צריך להמשיך להשקיע ולא לתת לדברים האלו לרסק אותי ובסוף אני אראה תוצאות ושגם הקטע הרומנטי יגיע עם הזמן ...ושאני "הרבה יותר טוב " מהרבה ילדים בגיל שלי .
אבל אני בספק אם זה באמת יקרה .
אין לי אפילו ידידה אחת !
זה לא שאני לא יודע לדבר , אני דווקא לא מופנם , יש לי לא מעט חברים ואני יודע לעמוד על שלי ואין לי בעיה לדבר על נושאים רגישים ואני משתתף הרבה בשיעורים וכל הזמן מפגין ידע כללי וכולם מחמיאים לי על זה אבל אני מרגיש שיש לי סוג של פיצול אישיות , מצד אחד המצליחן - שדוחף עצמו למעלה למרות כל הקשיים שהוא עבר (וזה די הרבה ) זה שעומד על שלו , שרירי ואוהב לעשות פוזות מול המראה ... חכם , בעל הרבה תחביבים ולא מעט חברים , זה שתמיד זוכה למחמאות מכולם , משדר שהוא מוצלח ויודע מה הוא רוצה מעצמו , שאפתן , סקרן וחרוץ.
והצד השני "הלוזר" - זה ששונא להסתכל על עצמו , רגיש מדי , כבד , קר , אדיש , יותר מדי רציני , חסר חוש הומור , זה שמזלזלים בו וילדים מהכיתה לא מזמינים אותו למסיבות (בכיתה אין לי הרבה חברים ואלה שיש הם די דחויים כאלה ) , זה שצוחקים עליו ומנסים לרמוס אותו כל הזמן (ללא הצלחה אז מנסים כל פעם מחדש ... ) , ההוא שיש לו דימוי עצמי נמוך וחושב שכלום לא מגיע לו , זה שבנות צוחקות עליו ומזלזלות בו ולא רואות אותו כאופציה .

וחוץ מהקטע של הזלזול ובחורות כל שאר התכונות בצד הלא מצליח לא ממש מפריעות לי , אולי זה שאני חסר חוש הומור גם .

ממש מבאס אותי גם שלדוגמה לחבר טוב שלי היום יש דייט עם בחורה ואני במקום לצאת גם עם מישהי יושב פה וכותב כמו איזה אפס .

זה גם לא שאני לא מדבר בכלל עם בנות , הבעיה שבדרך כלל זה על שיעורי בית .... ונמאס לי מהמצב הזה ואני רוצה לשנות את זה .
זה גם בעיקר מה שמפריע לי שאין לי חברה .

קשה לי להסתכל על זוגות ולראות איך הם אוהבים אחד את השני , ואותי "אף אחד לא אוהב " (למרות שאני יודע שזה לא נכון ... ) .

ובטח אתם תאמרו לי " זה גיל כזה " , " תקופה רעה " , " בסוף תמצא מישהי " , " כולם מוצאים אהבה " ( אגב זה לא נכון ) .
כל זה בולשיט שאומרים לי כדי שאני לא ארגיש רע עם עצמי ...

אני יודע שבנות נמשכות לביטחון וכריזמה ( את השני גם אין לי אבל נתרכז קודם בראשון שאותו רוב הזמן יש לי ) .

לכל החברים שלי (אלה שמתאמנים , לא החברים מהכיתה שנעולים כל היום בבית ) יש חברה , ואני מרגיש שאני פשוט לא שווה .

אני מרגיש כאילו שהכל נובע בגלל הבעיה הפיזית , אבל עובדה שגם לאלו שמהכדורסל שלרובם בעיות יותר קשות משלי יש חברות , וחברים שלי אמרו לי שהבעיה שלי לא מפריעה להם ושאין סיבה שזה יפריע למישהו כי ביומיום אני מתפקד כרגיל כאילו אין שום בעיה חוץ מהצליעה עצמה , אז אני לא מבין למה זה באמת כל כך מפריע לי .

אני מרגיש כל כך אפס שלא ניצלתי הזדמנויות כי אין לי בטחון לגשת כי אני פוחד מדחייה ( למרות שכבר קיבלתי דחייה כמה פעמים ) .

ואיך זה יכול להיות שמחמיאים לי כל הזמן ובנות כן בוהות בי , ומתייחסים אליי טוב ובונים עליי תוכניות ומצד שני מזלזלים בי , יורדים עליי ודוחים אותי ולפעמים אלו אפילו אותם האנשים .

מה לעשות כדי לשנות את המצב ?
איך כן להצליח ? ( ואין לי סבלנות לחכות עוד ... אני רוצה כאן ועכשיו למרות שאני מבין שזה לא פועל ככה במציאות ) .
איך לעשות ככה שיפסיקו לזלזל בי ?
איך לשים פס על מה שאחרים חושבים עליי ?
איך להעלות את הביטחון העצמי שלי ?
למה לחברים שלי כן עלה הביטחון והם כן מצליחים ולי לא ?