מרגישה שפשוט נמאס כבר מאמא שלי. מה לעשות?

נמאס לי מאמא שלי, פשוט נמאס לי. כואב לי שדווקא אמא שלי היא לא בן אדם שבנוי לחיות במשפחה. היא אף פעם לא דואגת לאף אחד, רק לעצמה. איכפת לה רק מעצמה. אני יודעת שהיא אוהבת אותנו והיא אוהבת אותי, אבל היא לא משקיעה, היא לא עושה שום דבר בשביל שנחיה נורמלי. כל הבית שלנו תמיד בלאגן, תמיד מאובק, תמיד לכלוך וגועל. היא אף פעם לא מסדרת, ואם מבקשים ממנה היא אומרת "בסדר", אבל אף פעם לא באמת עושה. וכשמחליטים שכולם מסדרים בבית, היא מסדרת רק את הפינת העבודה הקטנה שלה בסלון, ואומרת "עשיתי את שלי, אתם את כל השאר". היא גם אומרת לה שלא איכפת לה לחיות בבית כזה, שאם זה מפריע לנו אז אנחנו ננקה.
ובכל פעם שאני אומרת לה שאני צריכה שתקנה לי משהו, היא אומרת שאין לה כסף. שהיא צריכה לשלם חובות, שזה יותר חשוב עכשיו. משום מה, בעלה דווקא מוצא פיתרון ומוכן לקנות לי דברים שאני צריכה. אבל כמובן שאני לא אבקש ממנו חזיות או דברים שארגיש בנוח לבקש רק מאמא.
בנוסף לזה, אמא שלי אף פעם לא מבשלת, אף פעם לא שוטפת כלים, והיא מערבבת בין צבעים בכביסה, וכשהבגדים שלי יוצאים בכל צבעי הקשת היא מגיבה באדישות. "מה את רוצה ממני". לא איכפת לה גם אם מדברים איתה. וזה כל כך מציק לי. נמאס לי מזה.
והיחסים בינינו, בזמן האחרון בכלל לא משהו. היא בן אדם עקשן, וכל דיבור איתה הופך לוויכוח בסוף. מצחיק שהיא תמיד אומרת שכולם מתווכחים איתה והיא שונאת את זה, אבל היא לא מבינה שאם זה קורה לכולם איתה, כנראה שהבעיה היא בה ולא בנו. אני והיא שונות בהכל, שונות לגמרי באופי. אין לי איתה תחומי עניין, אין לי על מה לדבר איתה. ודבר אחד שמעצבן אותי, הוא כשאני כן מספרת לה משהו או אומרת לה משהו, יש לה "קטע" כזה שהיא לא עונה, היא שותקת. אני שואלת למה היא שותקת, והיא אומרת שהיא מקשיבה ושאין לה מה להגיד. זה כל כך מתסכל אותי שאפילו לפתח איתה שיחה אני לא יכולה. ואני יודעת שגם לה קשה עם היחסים בינינו, אני רואה את זה אצלה. אבל היא לא בן אדם שאי פעם יבין אותי, אין בינינו שום הבנה ואין כימיה.
בנוסף לכך שהיא מזניחה את הבית והמשפחה, היא מזניחה גם את עצמה. מבחינת טיפוח. אם אני בקצה אחד של החדר והדלת בקצה השני, והיא עומדת ליד הדלת להודיע לי משהו, עד לשם אני מסוגלת להריח אותה.

אני מרגישה נורא שאני כותבת את כל זה עכשיו על אמא שלי. אני יודעת שאמא יש רק אחת, ואני כן אוהבת את אמא שלי. אבל אני מניחה שזאת בדיוק הסיבה בעצם למה אני כבר נשברת ממנה. אני מסתכלת על היחסים בין חברות שלי לאמא שלהן, ואני פשוט מקנאה. הן מדברות על הכל, צוחקות, והבית שלהם תמיד נראה נקי וטוב, ואמא שלהן קונה להן ישר את מה שהן צריכות (אני מדברת על דברים שבאמת צריך ולא סתם מצון). אני יודעת שיש אימהות הרבה יותר נוראיות מאמא שלי, ושהמצב אצלינו במשפחה הוא לא הכי רע. אבל אני מרגישה שיש המון מה לעבוד עליו, שיש המון מה לשפר, ושאפשר לשפר. אבל אמא שלי שקועה רק בעצמה, היא מעדיפה להתעסק בשלה תמיד מאשר לעבוד על איכות החיים במשפחה ועל היחסים בין כולם.

אשמח לעצות מכם לגבי כל מה שכתבתי, אני מאוד מעריכה את מי שקרא עד הסוף, תודה לכולם! (: