לפניי כעשר שנים, בגיל 24, הייתה לי שנה שבה איכשהו בתהליך עצמי - גרמתי לעצמי להיות כזה ב"קבלה של הכול". קשה להסביר במילים - אבל זה היה מעין "שהייה תמידית בתוך הרגע". כאילו איכשהו עליתי על היכולת העצמית להשתיק את כל המחשבות והרעש הפנימי לרמה שהוא כמעט לא קיים. אני זוכר את זה כתקופה הכי טובה של חיי. הכול זרם, הייתי מאושר באמת. אהבתי את החיים שלי. היו לי מלא חברים נהדרים, עבודה כייפית ומספקת, בת זוג ואהבה.
בנקודה אחת ספיציפית, כך פתאום, יש מאין, הוצתה בתוכי מחשבה ש"המושלמות הזאת טובה מדיי", או משהו בסגנון. המחשבה הפכה ל"מפלצת" של ממש. דירדרה אותי שנות אור אחורה. מהר מאוד היא ממש שיתקה לי את החיים, הורידה לי את התפקוד.
*עשר שנים* עברו מאז.
היום אני "סביר". במצב של תחושה שהדברים "ממוצעים". שגרתיים, ו"רגילים".
יש לי עבודה בסדר. נחמדה. דירה בסדר. בת זוג סבבה שנעים לה איתה.
הידיעה שהכול רק "בסדר" ושמעבר לו יש פוטנציאל כל-כך הרבה יותר אדיר -
מנקרת בי הרבה, ולמען האמת מדכאת אותי. בכל פעם שמתעורר איזה משהו - פנימי/חיצוני שהוא מעבר ל"בסדר" והוא לכיוון הפוטנציאל הגבוה, שוב אותן חרדות ישר מתפרצות חזק, ואני נאלץ לסגת ל"בסדר". זו תקרת זכוכית שדי נואשתי מהמחשבה שאי פעם עוד אוכל לשבור.
שאלתי היא:
האם יש אדם כלשהו out there שיכול מהחוויה האישית שלו במידה כזו או אחרת להזדהות עם משהו ממה שתיארתי? ואם כן, כיצד הוא/היא מתמודדים עם זה, אם בכלל?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025