לא רוצה לצאת מהצבא אבל בדיכאון! מה הפסיכיאטר יכול לעשות לי?

אני חיילת, משרתת כשנה ו4 חודשים.
התגייסתי עם מוטיבציה ענקית לשרת, פרופיל 97, קבא 54, יעודי לקצונה.
ובקשתי את הבסיס הכי קרבי שיש.
את הטירונות והקורס יסוד עברתי בסבבה, ואז הגעתי לסדיר.

הסדיר היה לא מה שציפיתי לו, היו לי 2 שמירות בשבוע, סגרתי כל שבת שלישית בעוד שמירות, הבנתי שהתפקיד שלי לא ממש נחוץ בבסיס, יש לי עבודה למשך 3 ימים בחודש ובשאר הזמן אני עוזרת לאחד הנגדים בתור המזכירה שלו או שאני לא עושה כלום.

והיחס של המפקדים כלפי (לא רק כלפי, גם כלפי האחרים) היה פשוט נוראי.
הם לרגע שחכו שאני בן אדם ולא רק מספר אישי.

זאת הייתה לי מכה רצינית כי ימים פשוט ישבתי ואו שבהיתי בתקרה של המשרד או בשער של הש.ג

התחלתי לבכות מלא ונהיה לי ממש רע, ופניתי לקב"ית.

היא הסכימה איתי שהיא מבינה שלא קל לי ודברה הרבה עם המפקדת שלי על היחס שלה כלפי, וזה לא עזר.

כלום לא עזר.

עם כל שבוע שעבר נהיה לי יותר רע ורע.
הרגשתי פשוט מתה, התחילו לי התקפי חרדה, לא יכולתי להיות יותר בבסיס בגלל שהוא סגור מדי, התחילו לי בעיות עם אוכל ושינה והמצב החברתי שלי נזרק לעזאזל, והתחילו לי כמה בעיות רפואיות שקשורות ללחץ.

אחרי יותר מחצי שנה אצל הקבנ"ית היא הביאה לי ת"ש 2.
אצלינו בבסיס ת"ש 2 סוגר שבתות אבל מקבל אפטר לפני ואחרי שבת.
בדקתי וזה חוקי.

זה עזר אבל לא בהרבה.

אחרי שהמצב ממש החמיר והתחלתי לבכות כשאני רואה נשק וזה מזכיר לי שמירה ומצב של חוסר תועלת, ונהיו לי יותר התקפי חרדה ודכאונות... בקשתי הפניה לפסיכיאטר.

אמרתי לקבנ"ית שהיא לא עוזרת לי, ושאני פשוט לא יכולה.
אחרי חודש וחצי נקבע לי תור.

הייתי אצלו בשבוע שעבר.
הוא דיבר איתי הרבה.
שאל אם אני רוצה להתאבד.
אמרתי שלא. שבחיים לא אתאבד. שזה מעשה של ויתור והוא לא בשבילי (אמרתי את זה גם לקבנ ית).
הוא שאל עם יש לי מחשבות אובדניות ואמרתי שכן כשקשה לי, אבל אני לא הולכת למות.

הוא אמר לי שיש סיכוי ממש גבוה שאני בדיכאון, או שיש לי חרדה הסתגלותית חמורה.

אגב, לא חירטטתי לו בשום דבר שאמרתי, ולא שיקרתי וניסיתי לענות על כל השאלות שלו.

אז עם מכתב שיש סיכוי גבוה לדיכאון או לחרדה הסתגלותית חמורה הוא שלח אותי לשבוע גימלים.
הוא אמר לחזור אחרי שבוע ולראות איך אני מרגישה אחרי שבוע בבית.

סיפרתי על זה לחברות, והסיפור התגלגל בין אנשים שאני לא מכירה, ורובם טוענים שיוציאו אותי מצ"הל כשאחזור אליו בתחילת השבוע.

הבעיה, שאני לא רוצה לצאת מהמערכת.
כן קשה לי ורע לי ואני סובלת.
אבל בטירונות זה לא היה ככה. בקורסים זה לא היה ככה. ויצאתי לנתיב וזה לא היה ככה.

אני באמת לא רוצה לצאת.
כי אני רוצה לעבור את האתגר היה בכבוד ולשרוד שנתיים בגיהנום הזה.
אני לא רוצה לקבל פרופיל 21 כי זה יפגע בעבודה שאני רוצה לעסוק בה בעתיד (עבודה ספציפית שלא מקבלים בה בלי שירות מלא).
אני אשנא את עצמי אם אני אצא מהמערכת.
ואם אצא על 21, המצב בבית יהפוך לטיפה גיהנום כי אבא שלי בחיים לא יסלח לי שהבת שלו עשתה משהו כזה. (כן, לא אמור להיות לי אכפת, אבל המשפחה טוענת שזה ידפוק לי את החיים ואז כל השירות שכבר עברתי סתם נזרק לפח ועוד הרצאה ארוכה שאמרו לי שלא ממש הקשבתי).
אבל אני לא רוצה לצאת בעקר בשביל עצמי.

מצד שני אני לא מסוגלת לסבול יותר, באמת קשה לי כמו שלא היה לי קשה בחיים.

ביום ראשון יש לי פגישה חוזרת עם הפיכיאטר.
אני לא רוצה לצאת.
כולם אומרים לי שבטוח אקבל 21 וזהו, אנשים שהיו בדיוק באותו הסיפור.

אז... איך לא לצאת מצהל?
אם הוא שוקל להוציא אותי, הוא ישאל אותי קודם ויתחשב בהחלטה שלי?
מה הסיכוי שכולם סתם מנפחים את הציפיות שלי?
הוא חייב את הסכמתי כדי להעיף אותי מהמערכת?