אני בחור בן 30 נשוי מזה 3 שנים ללא ילדים , את אשתי הכרתי לפני המון זמן עוד בתקופת התיכון, תמיד היו לי עם אשתי בעיות מסוג של תקשורת והבנת צרכים של אחד מהשניה .
אני מאוד סובל מהקשר שלנו בשל כך . היא לא אוהבת מין ועושה זאת בתור טובה ואם אומר לה משהו על זה היא אומרת שזה לא נכון ושותקת . הרבה יגידו אולי היא בוגדת בך אתם יודעים מה הייתי מת שזה יהיה על מנת שאוכל לעזוב . אבל אין מצב היא באמת אוהבת אותי הבעיה שזאת אהבה אפלוטנית .
דיברתי איתה שלא טוב לי ביחסים שלנו והיא כמובן רוצה לתקן ולעשות הכל בשביל שיהיה לנו טוב אבל אני לא רואה שזה אפשרי וגם לא מרגיש שאני עוד רוצה.
היא כמובן התחילה לבכות ואני אומר לה אבל את יודעת שלא טוב לנו אז היא מסתבר רואה זאת אחרת היא רואה שכאילו הכל מצויין . מיותר לציין שאני לא אומר לה בכלל שאני אוהב אותה . אלא מדבר אליה אומנם בכבוד אבל ללא אהבה.
מאז השיחה היא כאילו מנסה לעשות יותר אבל אני יודע שברגע שהיא תרגיש שאני מוריד הילוך היא תחזור להיות מה שהייתה . ואי אפשר כל החיים לחיות מאיום לאיום.
.
השאלה שנשאלת אז למה אני לא עוזב אותה אם כל כך לא טוב היא לא מוכנה שאעזוב אותה היא כל דבר בוכה ואני נשבר מזה . עכשיו אני לא מאלו שהם שיכולים ככה לקום ולעזוב אני מעדיף שזה יהיה בדרך יפה . נכון אולי אני צריך להיות יותר רע אבל אני לא מסוגל.
האם באמת אני צריך לחיות בסבל? האם באמת אני צריך לחיות בעצב?
אם תיהיה תשובה אמיתית ולא מזלזל אשמח מאוד
תודה רבה לכל מי שקרא
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025